חוות דעת שנערכה ע"י מומחים קובעת "חובה לפתוח בחקירה פלילית נגד השופט בדימוס שאול מנהיים"

.

.הסוגיה:

האם יש מקום לפתיחת חקירה פלילית ומשמעתית נגד השופט בדימוס שאול מנהיים, בגין דרך ניהול משפט בתקופה שכיהן כשופט זמני בבית המשפט מחוזי מרכז בתיק 10870-12-08 זהבה רובנר ואח' (דוד רובנר) נ' פסי גולדנברג ואח'

 המסקנה:

"חובה לפתוח בחקירה פלילית נגד השופט בדימוס שאול מנהיים"

פרק ראשון: החובה לפתוח בחקירה – ההיבט המשפטי

1. כללי:

הוראות החוק העיקריות הדנות בסמכויות לפתיחה בחקירה פלילית הן:

סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש), תשל"א – 1971 (להלן: "פקודת המשטרה"): "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילויין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש".

סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: "חסד"פ"): "נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה; אולם בעבירה שאינה פשע רשאי קצין משטרה בדרגת פקד ומעלה להורות שלא לחקור אם היה סבור שאין בדבר עניין לציבור או אם הייתה רשות אחרת מוסמכת על פי דין לחקור בעבירה".

סעיף 2 (1) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), 1927 (להלן: "פ.פ.פ. עדות"): "קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה, או כל קצין אחר או סוג אחר של קצינים המורשים בכתב, בדרך כלל או במיוחד, על ידי שר המשפטים, לערוך חקירות על ביצוע עבירות, רשאי לחקור בעל-פה כל אדם המכיר, לפי הסברה, את עובדותיה ונסיבותיה של כל עבירה, שעליה חוקר אותו קצין משטרה או אותו קצין מורשה אחר כנ"ל ורשאי הוא לרשום בכתב כל הודעה, שמוסר האדם הנחקר כך".

על פי לשון החוק הוראות אלו מתייחסות למשטרה. אך, מאחר שהן עוסקות בחובה לפתוח בחקירה, הן חלות גם על היועץ המשפטי לממשלה, על פרקליט המדינה ועל כל אחד מהפרקליטים המוזכרים בסעיף 64 לחסד"פ, שהם בעלי הסמכות להחליט בעררים על החלטות המשטרה ו/או הפרקליטות שלא לפתוח בחקירה. הוראות אלו חלות על היועץ המשפטי לממשלה במיוחד בכל הקשור לפתיחה בחקירה נגד שופט בפרט, מאחר שהוא בעל הסמכות להחליט על פתיחה בחקירה נגד שופט (מכוח סעיף 12 לחוק יסוד: השפיטה).

2. החובה לפתוח בחקירה:

על פי פקודת המשטרה גילוי עבירות ועבריינים הוא אחד מתחומי עיסוקה של המשטרה. לפי סעיף 59 לחסד"פ, על המשטרה לפתוח בחקירה כאשר נודע לה על ביצוע עבירה. שיקול הדעת שלה מתוחם בשני סייגים – רשות אחרת מוסמכת לחקור, והעדר עניין לציבור (רק כאשר המדובר בעבירות שאינן פשע). בכל מקרה אחר, חייבת המשטרה, ולכן גם היועץ המשפטי לממשלה, לפתוח בחקירה. ברי כי כאשר התלונה מופרכת על פניה או אם אין כל ראיות התומכות בחשד – אין מקום לפתוח בחקירה. אך, לא זה המקרה שלפנינו.

כבר בפרשת וייס (ע"א 1678/01, מ"י נ' וייס, פ"ד נח(5) 167 (2004) נקבע כי אין הדין מותיר למשטרה שיקול-דעת בדבר עצם הטיפול בתלונה. המשטרה אינה רשאית להתעלם כליל מתלונה. המשטרה חייבת לטפל בתלונות שאדם מגיש על מעשי עבירה שנעשו בו בעבר, שנעשים בו בהווה או שהוא חושש שייעשו בו בעתיד. עקרונות אלו והלכה זו שימשו את בית המשפט השלום לקבוע כי המשטרה חייבת בנזק שנגרם למתלונן, לאחר שהמשטרה לא חקרה בתלונה שהגיש (ת"א [שלום, ראשל"צ] 738/07, לוין ברזל בע"מ נ' האחים בוחניק בע"מ ואח').

כותב על כך המלומד יעקב קדמי (על סדר הדין בפלילים, 2009, כרך א', חלק ב', עמ' 762 – 765): "המשטרה חייבת למלא את חובתה לחקור… משהוגשה תלונה למשטרה חייבת המשטרה לפתוח בחקירה (בכפוף לסייגים שבסעיף 59 סיפא)". מוסיף קדמי כי גם אם הגיעה למשטרה ידיעה בדבר ביצועה של עבירה שלא בדרך של תלונה – חייבת המשטרה לפתוח בחקירה מיוזמתה, קל וחומר על פי תלונה של אדם שנפגע מהעבירה. המלומדת רות גביזון כותבת על חובת המשטרה לפתוח בחקירה כאשר נודע לה על ביצוע עבירה: "ההחלטה לחקור הינה מקדמית, לכן חשוב שלא לרוקן מתוכן את שאלת ההעמדה לדין על ידי אי איסוף ראיות" (גביזון, 1991, שיקול דעת מינהלי באכיפת חוק, 101). כלומר, כדי לאפשר בהמשך החלטה מושכלת בדבר העמדה לדין של אדם, קודם כל יש לנהל חקירה. שאם לא כן, אין בידי בעל הסמכות חומר שיאפשר להעמיד את שיקול הדעת שלו על בסיס איתן של ראיות. אם לא כן, החלטה שלא לחקור תהא למעשה החלטה לא מבוססת שלא להעמיד לדין.

סיכום הדברים על פי המלומד גבריאל הלוי (תורת הדין הפלילי, 2011, כרך א', 452) ברור מאד: "עם קבלת המידע במשטרה, בין בדרך של תלונה ובין בכל דרך אחרת, על המשטרה לפתוח בחקירה. ציווי המחוקק במקרה זה הינו ציווי קטגורי, אשר אינו מותיר שיקול דעת מינהלי למשטרה באשר לעצם הפתיחה בחקירה. עצם קבלת המידע אודות ביצועה של עבירה מחייב את הפתיחה בחקירה".

המסקנה היא שכאשר מוגשת למשטרה או לבעל תפקיד אחר במערכת אכיפת החוק, שהוא בעל סמכות להורות על פתיחה בחקירה, תלונה שאינה מופרכת על פניה, קיימת חובה לפתוח בחקירה.

3. רמת החשד הנדרשת לפתיחה בחקירה:

החובה לפתוח בחקירה מותנית בכך שזו אינה מופרכת על פניה. כלומר, יש צורך בקיומן של ראיות מסוימות המצביעות על החשד כי בוצעה עבירה. לפי הכתובים השונים, בחוק, בפסיקה ובדעות של מלומדים, די ברמה הבסיסית ביותר של חשד כדי לחייב את המשטרה לפתוח בחקירה או כדי להנחות את היועץ המשפטי לממשלה להורות על פתיחת חקירה נגד שופט.

המחוקק לא קבע מהי רמת החשד הנדרשת להחלטה על פתיחה בחקירה, אך את זאת ניתן להסיק מהוראות החוק הקיימות בנושא זה (שהוזכרו למעלה) והפרשנות שניתנה לרמות החשד או לרמות של הראיות הנדרשות לצורך קבלת החלטות אחרות בהליך הפלילי.

ההחלטה בבג"ץ 2534/97 (יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח') שינתה את הכלל, שהיה נקוט להגשת כתב אישום מרמה של "ראיות לכאורה"  לרמה של "סיכוי סביר להרשעה". ראיה לכאורה הוגדרה על ידי הנשיא דאז ברק בפרשת זאדה (בש"פ 8087/95, פ"ד נ(2), 133) (וכפי שצוטט בפרשת יהב: "ראיה לכאורה היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי… ראיה לכאורה היא אפוא ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי…" (שם, 146). אין כל ספק שרמת חשד זו של ראיה לכאורה גבוהה במידה משמעותית מרמת החשד הנדרשת לקבלת החלטה על פתיחה בחקירה.

אך, ראויה לציון הערתו של השופט גרוניס (כתוארו אז) כי הוא אינו פוסל מקרים בהם ניתן להגיש כתב אישום, אף אם חומר הראיות הינו גבולי ולא הגיע לרף של סיכוי סביר להרשעה, הגם שהוא קרוב מאד לרף זה (בג"ץ 6699/07, פלונית (א) ואח' נ' היועמ"ש ואח', בעניין הסדר הטיעון במשפטו של משה קצב, להלן בג"ץ 5699/07 קצב).

את אותה עמדה ביטאה המלומדת רות גביזון, שנים רבות לפני כן (שיקול-דעת מינהלי באכיפת החוק, 1991, 109): "יהיו מקרים בהם תובע כמעט חייב להעמיד לדין אף אם חומר הראיות שבידו אינו מבטיח הרשעה. כך, למשל, כאשר טיב ההליכים שקדמו להכרעה להעמיד לדין הוא כזה שאין תחושה שצדק נעשה אם אין פסיקה של בית-משפט, לאחר הליך פומבי… מקרה דומה הוא זה בו ההתנהגות בה מדובר מקוממת מבחינה מוסרית, אך יש ספקות לגבי השאלה אם ההתנהגות נופלת לגדרי החוק. גם אזי היה, לעתים, לחץ להעמדה לדין גם כשיש ספקות לגבי סיכויי ההצלחה".

מכאן נעבור לרמה הנדרשת לצורך ביצוע פעולות אכיפה בשלבים הראשונים של ההליך הפלילי, שהלכתית ומעשית היא רמה נמוכה יותר מרמת "הראיות לכאורה". לצורך הצדקת פעולות אכיפה שונות בשלבים אלו די ברמה של חשד סביר. פעולות אלו כוללות שימוש באמצעי אכיפה חמורים וקשים מאד הגורמים לפגיעות ממשיות (ולא רק פוטנציאליות) בחירותו של מושאן. כך הדברים בכל הקשור לסמכויות מעצר של שוטרים (סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996. להלן – חוק המעצרים), עיכוב (ס' 67 – 68 לחוק המעצרים),  חיפוש ללא צו ברכב (ס' 71 לחוק המעצרים), כבילת עצור במקום ציבורי (סעיף 9א' לחוק המעצרים) וחיפוש על הגוף (סעיפים 3 – 4 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף החשוד), תשנ"ו – 1996) ועוד. גם סמכויות שופטים לתת צווים שונים, שהוצאתם לפועל מהווה פגיעה לא קלה כלל בחירויות בסיסיות, מותנות בראיות המצביעות על חשד סביר בלבד, כגון: חיפוש בחצרים המותנה ב"יסוד סביר להניח ש…" ותו לא (סעיף 23 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), תשכ"ט – 1969) או סמכות שופט לצוות על מעצר חשוד, אף עד 15 ימים,המותנית בחשד סביר בלבד (סעיפים 13 ו – 21 לחוק המעצרים).

רמה זו של חשד סביר אינה גבוהה במיוחד. חשד סביר יכול להיות מבוסס על ראיות שאמינותן ומהימנותן שלהן עצמן ושל מקורותיהן נמוכה, לרבות ראיות שאינן קבילות במשפט, כגון: עדות שותף לעבירה, חוש ריח של שוטר, מידע מסוכן – מודיע, עדות על פי השמועה, עדויות של עדים לפי סעיפים 3 – 4 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 ועוד.

אך, יש פעולות חודרניות, הפוגעות בחירויות בסיסיות, כמו חיפוש על הגוף, שניתן לבצען גם אם רמת החשד נמוכה מחשד סביר. סעיף 3 לחוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, תשס"ה – 2005, מסמיך שוטר, חייל ואפילו מאבטח, לחפש על גופו של אדם בנקודות בדיקה מסוימות, ללא כל חשד קודם. אותה סמכות מוקנית לבעלי תפקידים אלו, לא רק בנקודות הבדיקה עצמן, אלא גם בסביבתן הקרובה. כך למשל, ניתן לערוך חיפוש על גופו של כל אדם הנמצא בכל מקום הנמצא בסביבה הקרובה לתחנת הסעה לרכב ציבורי. המשמעות היא שניתן לערוך חיפושים על גופם, ללא כל חשד מוקדם וללא כל ראיה המצביעה על חשד לביצוע עבירה כלשהי, אף לא ראיה קלושה ביותר, של רוב המצויים במקומות ציבוריים, ובעיקר ברחובות, בהם עוברת תחבורה ציבורית, שכן לאורך הרחובות הללו ממוקמות תחנות הסעה רבות.

ראוי לציין כי משרד המשפטים, ובראשו היועץ המשפטי לממשלה, מקדם תיקון לחוק הנ"ל, המרחיב עוד יותר את סמכויות החיפוש על גוף של אדם, אף מבלי שיתגבש נגדו כל חשד לביצוע עבירה[1]. די בכך, שאדם נמצא במקום, המוגדר בהצעת החוק כמקום מועד לאלימות או בקרבתו, לרבות במקום שמפקד מחוז הכריז עליו כמקום מועד לאלימות.

לית מאן דפליג, שהפגיעות הפוטנציאליות בחשודים בגין פתיחה בחקירה קלות במידה משמעותית ביותר מאשר הפגיעות בחירויות יסוד וההגבלות על החירות הנגרמות לחשודים עקב פעולות אכיפה אלו (עיכוב, מעצר, חיפוש ברכב, חיפוש על הגוף, חיפוש בחצרים, כבילה ועוד). נציין כי אם דבר הפתיחה בחקירה אינו מפורסם, ניתן להימנע מהשחרת שמו של החשוד בתקשורת בטרם עת.

המסקנה המתבקשת מאליה ולמעשה המסקנה היחידה היא שרמת החשד והראיות הנדרשים להצדקתה של פתיחה בחקירה צריכה להיות נמוכה מרמת החשד הסביר. לכן, לכל היותר, די בחשד או חשש בלבד כי בוצעה עבירה פלילית כדי להצדיק פתיחה בחקירה. במקרים מיוחדים, כפי שנפרט בהמשך, רמת החשד הנדרשת לפתיחה בחקירה אפשר שתהא רמת חשד נמוכה ביותר או שרמת הראיות הנדרשות לכך נמוכה, מבחינת רמת הוודאות שבוצעה עבירה, רמת הוודאות שהחשוד, עליו מצביעים, הוא זה שביצע את העבירה, ורמת האמינות והמהימנות של התלונה.

כותב על כך המלומד גבריאל הלוי: "אין נדרשת התלונה לעמוד בכללי קבילותן של ראיות. בהתאם לכך, אין כל מניעה לקבל תלונה ולפתוח בחקירת משטרה על בסיס תלונה המהווה עדות מפי השמועה לדוגמא… אמיתותה של התלונה נבחנת, למעשה, בעת ביצועה של חקירת המשטרה, ואין היא נבחנת בהתאם לכללים ראייתיים מכל סוג שהוא" (שם, 451). וכך גם המלומד קדמי (שם, 47). לפי בג"ץ 5305/08, די בתשתית של מידע או חשדות כדי שהיועץ המשפטי יורה על פתיחה בחקירה פלילית, להבדיל מתשתית של ראיות, הנדרשת לבחינה אם יש בסיס להגשת כתב אישום אם לאו. על פי המלומד הלוי "פתיחת החקירה בידי גוף החקירה הרלוונטי מותנית בקבלת מידע אודות ביצועה הלכאורי של עבירה פלילית" (שם, 450). ודוק, די במידע אודות ביצוע לכאורי של עבירה ותו לא.

אם ייתכנו מקרים, כעמדת נשיא בית המשפט העליון דהיום (כפי שבוטאה בבג"ץ 5699/07, קצב), בהם ניתן להגיש כתב אישום ברמת ראיות נמוכה (גם אם קרובה מאד) לרף הסיכוי הסביר להרשעה, קל וחומר שניתן לפתוח בחקירה ברמת חשד מאד בסיסית ונמוכה במקרים שנסיבות המקרה מצדיקים זאת. או כפי שנקבע במקום אחר: "החובה אינה לחקור כל מקרה מוות, אלא לחקור כל מקרה מוות שיש חשש שיסודו בהתנהגות אסורה– כאשר מתעורר חשש להפרה של הדין ולעבירה פלילית" (בג"ץ 9594/03 בצלם ואח' נ' הפצ"ר, ניתן ב – 21.8.11. ההדגשה במקור).די בחשש להתנהגות אסורה כדי לחייב פתיחה בחקירה פלילית, ונוסיף שקל וחומר חקירה בעבירה משמעתית או הפרה של קוד אתי, שכמוהו כדין.

לכן, המסקנה היא שאם התלונה על פניה אינה תלונת סרק ואין בה טענות מופרכות על פניהן, עצם הגשת תלונה המצביעה על חשד כי בוצעה עבירה, וקל וחומר אם היא מצביעה גם על חשוד בביצועה, ויש בה פוטנציאל לאיתור ראיות בעלות פוטנציאל ראייתי, מחייבת פתיחה בחקירה (ראה גם בג"ץ 1113/07, נסים צדוק נ' ראש אח"מ ואח').

ראוי להוסיף ולהדגיש, כי פתיחה בחקירה מוצדקת גם באותם מקרים בהם התלונה והראיות המצורפות לה אינן כוללות הוכחות על כל מרכיבי העבירה, ובעיקר על היסוד הנפשי שלה ועל המחשבה הפלילית הנלווית לה. אלו, כמעט תמיד, מוכחות כמסקנות מתוך שאר הראיות ומתוך הראיות המצביעות על המעשים ועל היסוד העובדתי של העבירה. כמעט בכל המקרים, לא ניתן לעמוד על מרכיבים אלו בשלב ראשוני של הגשת התלונה ו/או הפתיחה בחקירה. החקירה עצמה היא דרך המלך לאסוף ראיות על היסוד הנפשי ועל המחשבה הפלילית. וראוי לצטט את סעיף 77 לתקנות סדר הדין האזרחי, לאמור: "הטוען כוונה רעה, כוונת מרמה, ידיעה, וכיוצא באלה שבלבו של אדם, והטענה היא מהותית במשפט, די לטוען שיטען אותה בחזקת עובדה, ואין עליו לפרש את הנסיבות שמהן ניתן להסיקה". אף כי מדובר בדיון אזרחי ולא פלילי, הדברים מתאימים לשלב הגשת התלונה והפתיחה בחקירה פלילית.

4. השיקול לפתיחת חקירה פלילית– אישי ציבור בכירים:

הגם שהראנו שדי בהגשת תלונה שאינה מופרכת או אינה תלונת סרק על פניה והיא מצביעה על כיוונים לאיתור ראיות כדי לחייב את הרשויות לפתוח בחקירה, איננו מתעלמים מהעובדה שלמשטרה וקל וחומר ליועץ המשפטי לממשלה שיקול דעת בעניין פתיחה בחקירה פלילית.

בפרשת וייס שהוזכרה לעיל (ע"א 1678/01), נקבע כי בצד ההחלטה שאין הדין מותיר למשטרה שיקול-דעת בדבר עצם הטיפול בתלונה ושהמשטרה אינה רשאית להתעלם כליל מתלונה, החלטתה שלא לחקור צריכה להתקבל מתוך שיקול-דעת ולהיות מנומקת.

האינטרס הציבורי הוא שעומד במרכז שיקול הדעת בעניין פתיחה בחקירה פלילית. האיזון הוא בין ארבע אפשרויות: הפוטנציאל לנזק חברתי וציבורי שייגרם עקב פתיחה בחקירה, התועלת החברתית והציבורית הפוטנציאלית של פתיחה בחקירה, הנזק הפוטנציאלי לציבור עקב אי פתיחת חקירה והפוטנציאל לתועלת חברתית וציבורית בעקבות אי פתיחת חקירה.

המלומד הלוי (שם, 459 – 460) קובע שהתנאי המרכזי לקביעה בדבר העדר עניין לציבור הוא כי הגורם הרלוונטי יצר סיכון חברתי נמוך מאד בהתנהגותו, וכי סיכון חברתי נמוך מאד מאופיין בפוטנציאל לנזק חברתי נמוך במיוחד. וממשיך וכותב שההחלטה להורות על עריכתה של חקירה פלילית… "צריכה להיעשות בשים לב לתועלת הציבורית הגלומה בקיומה של חקירה או בהעמדתו של אדם לדין מחד, ולנזק שהן עשויות לשאת עמן לאינטרסים הציבוריים מאידך" (שם, 766, וראה גם בג"ץ 10154/03, תמי ארד ואח' נ' היועמ"ש ואח'). על שיקולים דומים עמד בית המשפט העליון (בג"ץ 1689/02, נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח'), לפיו ההחלטה אם לפתוח בחקירה היא החלטה ערכית (ההדגשה שלנו–א.ג. מ.ג.), המבוססת על שיקולי תועלת ונזק לאינטרס הציבורי, הכרוכים בביצוע החקירה או העמדה לדין. בפסקי דין רבים מפורטים השיקולים בדבר פתיחה בחקירה פלילית, סגירת תיקים מחוסר עניין לציבור ו/או הגשת כתב אישום, כמו גם כניסה להסדרי טיעון (לדוגמא בג"ץ 935/89, גנור, פד"י מד[2], 485, 506 – 511). כך גם בהנחיית פרקליט המדינה (הנחייה 1.1 "שיקולים לסגירת תיק בשל העדר 'עניין לציבור'"). לכן, לא נחזור עליהם כאן. עם זאת, במקרה דנן לא ניתן להתעלם מאחד השיקולים החשובים ביותר בעניין פתיחה בחקירה פלילית – הוא מעמדו של החשוד.

הציפיות מאנשי ציבור בכירים הן להתנהגות ברמה מוסרית גבוהה יותר ומצפים מהם שידבקו וינהגו על פי נורמות וכללים, בין אם כתובים וחקוקים ובין אם לאו. על כן, חריגות לכאורה של אנשי ציבור בכירים מנורמות כאלה הן עילה מספקת לפתיחה בחקירה, אפילו אם הן חריגות קלות והפרות מינוריות. כפי שכתב בית המשפט המחוזי בת"א בעניינו של וולוך (ע"פ 22566-06-10 (מחוזי – ת"א) וולוך נ' מ"י) כי "הסניגורים הרחיבו את הדיבור על התפקיד הנכבד והרם שממלא המערער, אלא שכגודל המעמד גודל ההתחייבות וגודל הציפייה והסטנדרטים אותן ניתן לדרוש מבעל המשרה… הצפייה היא, כי מי שממלא תפקיד בכיר לא יפול בו רבב והתנהגותו תוכל לשמש מופת לאחרים. דווקא העובדה שבישראל של היום אמירה מסוג זה תתקבל אולי במנוד ראש ספקני, מחייבת התמודדות שלממש. ובכך אמרנו הקפדה על אמות המידה הנורמטיביות הראויות". גם בית המשפט העליון, בדונו בבקשת וולוך לקבל רשות ערעור, ציין את מעמדו הרם של המבקש כאחת העילות לדחות את הבקשה (רע"פ 5686/11).

התייחסותה של המלומדת גביזון לנושא זה דומה (שיקול-דעת מינהלי באכיפת החוק (1991)): "קבוצת מקרים מיוחדת היוצרת בעיה היא זו של אישומים כלפי אישי-ציבור. בדרך הטבע, יש סקרנות וסיקור לגבי אישים כאלה, ויש בחינה דקדקנית של החלטות לגביהם. אי-תלותה של מערכת אכיפת החוק נבחנת באי-משוא פנים כלפיהם. לכן ניכרת נטייה מסויימת לחוש חובה להעמיד לדין גם אם הראיות חלשות, על מנת למנוע לזות שפתיים. הענין הציבורי בשמירת אמון הציבור במערכת אכיפת החוק נתפש כמצדיק העמדה לדין של מיוחסים גם במקרים בהם לא היו מעמידים לדין אחרים". [שם, מעמ' 164]. בעש"ם  4203/07 (בוגייסקי נ' נש"מ), כותב השופט רובינשטיין: "במקרה דנא עומדת לרועץ למערער גם בכירותו ומרכזיות ובעבודתה מחוז במינהל. דווקא מעמדו כעובד מוערך ומצטיין, ואיני מקל ראש בכך ובתרומתו, מעמיד אותו בהכרח באור זרקור עז יותר כשחטא במילוי התפקיד". לכן, ככל שבכירותו של האדם רבה יותר, "נבחן חטאו ביתר קפידה".כלל זה בא לידי ביטוי בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"פ 3575/99 דרעי נגד מ"י: "אנו סבורים, כי החומרה הרבה בה לקו עבירותיו של דרעי, על רקע מעמדו הרם ואורך התקופה שבמהלכה ביצע את עבירותיו, אכן חייבו את הענשתו במאסר ממשי לתקופה לא-מבוטלת. בצדק ציין בית המשפט המחוזי, כי "רום כהונתו של נאשם המקבל שוחד נימוק הוא לחומרה, לא לקולא". דרעי, שהחל לקחת שוחד מעת מינויו כעוזר לשר הפנים, המשיך בכך, לאורך ימים ושנים, גם במהלך כהונותיו הרמות, כמנכ"ל משרד הפנים וכשר הפנים. הבאתו לדין, בעודו מכהן כשר בממשלת ישראל, והרשעתו בלקיחת שוחד, הטביעו חותם קשה על מערכות הציבור בישראל. עד שנחשפה פרשת עבירותיו, נטו הכול לסמוך ולבטוח ששרי ישראל ונושאי-משרות בכירים אחרים במערכות השלטון עושים את שליחותם באמונה. האפשרות כי תת-תרבות השוחד, האופיינית למדינות נחשלות ולמשטרים מושחתים, תפגע במי שנמצא ראוי לשבת על כסאו של שר, או של מנכ"ל, בישראל, הייתה רחוקה מן הדעת. באה פרשתו של דרעי וטפחה על פני כולנו. התופעה שנגלתה לעיני בית המשפט בפרשה זו המחישה היטב, כי גם מי שמוחזקים בעיני רבים כראשי הציבור ומנהיגיו עלולים להיכשל בעבירה הקשה של לקיחת שוחד. אין תמה, שבנסיבות אלו עמד בית המשפט המחוזי על הצורך לגזור על דרעי עונש שיהיה בו כדי להרתיע גם את הרבים; ובדין, לדעתנו, קבע, כי הרתעתם של בעלי עמדות בכירות במעלות השלטון והמינהל הציבורי, מפני ההתפתות ללקיחת שוחד, אינה יכולה להיות מושגת בדברי-אזהרה גרידא, וכי הרתעת אחרים מקרב בעלי השררה, מפני מעשים כאלה, מחייבת להחמיר בעונשיהם של נאשמים כאלה יותר מאשר עם עובדי ציבור מן השורה".

בע"פ 5083/08 הרב שלמה בניזרי נגד מ"י, קבע בית המשפט העליון כי: "עובדי הציבור מצווים לפעול בניקיון כפיים, בשוויון וללא הפלייה, כאשר לנגד עיניהם ניצב עניינו של הציבור בלבד, שהפקיד בידיהם סמכויות רבות ותקציבים נכבדים מתוך הקופה הכללית. ציווי פשוט ויסודי זה נהיר וידוע לכל, וחרף זאת אנו נתקלים פעם אחר פעם במי שמתקשים לכבוש את יצרם, כאשר בסמכויות שניתנו להם הם עושים לביתם או כדי להיטיב עם אלה שביקרם הם חפצים. זאת ועוד, לא רק שאין הם כובשים את יצרם, אלא רואים בתפקידם קרדום לחפור בו למען רווחתם האישית וקידום עניינים שבינם לבין תפקידם הציבורי אין ולא כלום. תופעה זו קשה היא, ומדינה מתוקנת אינה יכולה ואסור לה להשלים עם קיומה. מקל וחומר שאין להשלים עם תופעה זו מקום שמדובר במי שכיהן כשר בממשלת ישראל ונמנה על הנהגת המדינה" (שם, פיסקה 60 לפסק הדין).

נוכח האמור, אימצה הפסיקה גישה עונשית מחמירה כנגד עובדי ציבור שחטאו בשחיתות, במטרה לגמול להם על כישלונם, ובעיקר כדי להרתיע את הרבים. כך לדוגמה הודגש בע"פ 150/88 לושי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(2) 650, 660 (1988), כי "עבירת השוחד מטבעה גורמת להשחתת מידות במינהל הציבורי. מכאן ההכרח להטיל עונשים מרתיעים על אלה החורגים מן השורה ומביאים לשיבוש דרכי מינהל תקינים. כאן גובר האינטרס הציבורי, שעליו מצווה בית המשפט לשמור". בע"פ 341/73 מדינת ישראל נ' ויטה, פ"ד כז(2) 610, 613 (1973) נאמר, כי "הסכנה לדמותו של השירות הציבורי ולאפיה של החברה בישראל היא כה גדולה, עד שאין להירתע מנקיטת אמצעי ענישה קשים ומורגשים היטב כלפי כל מי שעולה על דרך השוחד – אם כנותן, אם כלוקח או כמבקש ואם כמתווך". מן הראוי גם לפנות לע"פ 6564/04 סטויה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.10.2004), בו נאמר כי "הלכה רווחת ומיוסדת היא, כי עובד ציבור הלוקח שוחד תמורת פעולה הקשורה בתפקידו, אחת דינו להיענש במאסר ממשי. חריגה מן הכלל הזה מותרת רק בהתקיים נסיבות יוצאות דופן". כב' השופט ד' לויןבע"פ 355/88 לוינ' מ"י, פ"דמג (221 (3, בע' 265), בהתייחסו למידת הענישה שמן הראוי לגזור על עובדי ציבור בכירים שסרחו, קובע:"אמנם כן, אנשי ציבור ועברייני צווארון לבן בדרך כלל, כאשר הם נתפסים בקלקלתם, מובאים למשפט ונדרשים לתת את הדין על מעלליהם, מוצאים עצמם פגועים, מושפלים ומבוזים. אולם אין להם להלין אלא על עצמם, שכך אונה להם, שהרי דווקא מהם מצפים, שבאישיותם, בהתנהגותם ובדרך חייהם ישמשו אות, דוגמא ומופת לאחרים. כגודל האמון הניתן בהם כן גדולה האכזבה, כאשר הם מועדים ומתדרדרים. ככל שהם ראויים לתודה ולהערכה על פעולות חיוביות שעשו למען הכלל, כך הם ראויים לגינוי ולסלידה, כאשר הם מנצלים לרעה את המעמד, את האמון,  את הסמכות".

וראה גם בעש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל – נציב שירות המדינה [12], בעמ' 191:"עובדי המדינה אף הם נבדלים זה מזה. גם אם כולם כפופים לאותו דין, יהיו אלה חוקי המדינה או כללי המשמעת, אין מקפידים עם כולם באותה מידה. ככל שעובד המדינה נושא משרה רמה יותר, שיש עמה אמון רב יותר וסמכויות חזקות יותר, כך יש מקום לדרוש ממנו שיקפיד יותר במילוי תפקידו על טוהר המידות ועל התנהגות הולמת. לעניין זה יש הבדל בין עובד בכיר, הממונה על עובדים רבים ואמור לשמש דוגמה להם ולציבור, לבין עובד זוטר. יש מקום לצפות ולדרוש ממנהל כללי של משרד ממשלתי יותר מאשר מצפים ודורשים מן המזכירה שלו, כשם שיש מקום להקפיד עם המפקח הכללי של המשטרה יותר מכפי שמקפידים עם שוטר מן השורה". ובע"פ 2144/11, מצא נ' מ"יפוסק בית המשפט: "אני מוכן להניח כי הפגיעה במערער הייתה כפולה עקב הרשעתו והעונש שהושת עליו, מחד, ונוכח הפרסומים הרבים שליוו את הפרשה בכלי התקשורת, מאידך. אולם כל אלה היו תוצאה של התנהלות לא ראויה, בלשון המעטה, בה חטא, שנתנה לגורמים בעלי עניין דריסת רגל והשפעה על גורמים בכירים ברשות המסים. על התנהגות זו היה מצווה בית המשפט להגיב ביד קשה, בייחוד נוכח מעמדו הרם של המערער".

לא זאת אף זאת, בדונו במהותה של עבירת הפרת האמונים ובמרכיביה, קבע בית המשפט העליון, בהרכב מורחב (דנ"פ 1397/03, מ"י נ' שבס), שבכירותו של האדם הוא אחד מהמרכיבים של ה"פן המחמיר הנוסף" הנדרש כדי שהתנהגות במצב של ניגוד עניינים תיחשב לעבירה פלילית ויחול עליו האיסור הפלילי. כפי שנכתב בפסק דין זה: "אכן, לא כל ניגוד עניינים גורר אחריו פגיעה מהותית באינטרס המוגן. זו תלויה במהותו ובאופיו של ניגוד העניינים. בהקשר זה יש להתחשב, בין השאר, בעוצמת ניגוד העניינים; במידת הסטייה מהשורה, אם היתה כזו; במעמדו של עובד הציבור בהירארכיה הציבורית ובהשפעת פעולותיו על עובדי מדינה והציבור… ככל שמעמדו של עובד הציבור רם יותר, כן עשוי ניגוד העניינים שבו הוא מצוי להגביר את הפגיעה המהותית בערך המוגן על ידי האיסור הפלילי" (סעיפים 50, 53 לפסק הדין) (ההדגשה לא במקור, א.ג מ.ג.).

כבר ראינו שפתיחה בחקירה, היא לא רק החלטה מינהלית ומקצועית, אלא גם ובעיקר החלטה ערכית (בג"ץ 1689/02, נמרודי, וכפי שגם היה בפרשת יהודה מאיר). הערכים המוגנים על ידי האיסור הפלילי על הפרת אמונים הם שלושה: אמון הציבור בעובדי הציבור, טוהר המידות של פקידי הציבור והאינטרס הציבורי, עליו מופקד עובד הציבור (פרשת שבס, ס' 32). דברים אלו ישימים גם באשר לשיקולים לפתיחה בחקירה פלילית. כאשר יש חשש שנפגע אחד או יותר מערכים אלו, שיקול הדעת בעניין פתיחה בחקירה מצטמצם. על כן, כאשר עולים חשדות נגד אדם המשמש במשרה שיפוטית, שיש במעשיו חשש לפגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון של הציבור במערכת המשפט, משקלם של השיקולים הערכיים עולה וגובר על שיקולים אחרים.

שיקול חשוב נוסף הוא זה הקשור בקורבן – המתלונן: "מערכת נוספת של שיקולים קשורה בקורבן העבירה. ככל שהפגיעה בו קשה יותר, והנזק שנגרם לו אינו ניתן לתיקון או לא תוקן, כן כבד יותר משקלו של העניין לציבור בהעמדת החשוד לדין" (בג"ץ 935/89, גנור, שם, עמ' 510). כאשר הנזקים הכלכליים, הכספיים, הבריאותיים (הפיזיים והנפשיים) והפגיעה בשם הטוב גבוהים, יש עניין ציבורי רב לפתוח בחקירה.

5. השיקול לפתיחה בחקירה נגד שופט

אכן, כפי שתואר למעלה, מעמדו הציבורי של החשוד הוא שיקול חשוב לפתיחה בחקירה. הדברים נכונים בבחינת קל וחומר כאשר עסקינן בשופט, שכן הגנה על טוהר השיפוט ועל אמון בשפיטה הוא אחד הערכים והאינטרסים החשובים ביותר שהמשפט הפלילי (ואנו נוסיף – גם הדין המשמעתי) בא להגן עליהם (ראה לדוגמא בג"ץ גנור 935/89, שם, 5118).

הגם שלפי סעיף 34כ לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, יש מחסומים בפני העמדה לדין פלילי של שופט, אין הם מחסומים בלתי עבירים. אולם, חשוב לציין שבעוד הדין מערים מחסומים מסוימים בפני העמדה לדין פלילי של שופט, אין הוא חוסם פתיחה בחקירה נגד שופט. סעיף 12 לחוק יסוד: השפיטה מכיר במפורש באפשרות של פתיחה בחקירה נגד שופט וגם באפשרות של העמדתו לדין פלילי, אם כי הנוהל שונה במקצת מאשר פתיחה בחקירה נגד אחרים. בעוד, העמדת שופט לדין בבית הדין המשמעתי תיעשה רק על פי קובלנה של שר המשפטים, לפתיחה בחקירה פלילית נדרש אישור היועץ המשפטי לממשלה, שגם יגיש את כתב האישום, אם יחליט להעמיד שופט לדין פלילי. אולם, הגבלה זו אינה ייחודית לשופטים.

סעיף זה מקנה הגנה לנושאי משרה שיפוטית, ולמרות שיש הרואים בהוראת סעיף 34כ חסינות לנושאי משרה שיפוטית, נראה שמדובר בהגנה ולא בחסינות, ממספר סיבות:

1. ההגנה מוזכרת בפרק סייגים לפליליות המעשה, שכל סעיפיו מדברים על הגנות ולא על חסינות.
2. כותרות הסעיפים הרלוונטיים בחוק יסוד: נשיא מדינה (סעיפים 13, 14) ובחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 (סעיף 1) הן במפורש על חסינות, ואילו במקרה זה הכותרת המפורשת היא "הגנה על הרשות השופטת".
3. בסעיפים הנ"ל עצמם מצוין שהנשיא "יהיה חסין" או ש"חבר הכנסת יהיה חסין", ולא מסתפקים בניסוח ש"לא יישא באחריות פלילית", כמו בסעיף 34כ.

וגם המלומדים, שופט בית המשפט העליון בדימוס, יעקב קדמי קובע (על הדין בפלילים, 2012,עמ' 558) ויורם רבין ויניב ואקי (דיני עונשין, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, מהדורה שנייה, 2010, 921 – 927), גורסים כי מדובר בהגנה.

לטענתה של ד"ר דפנה אבניאלי (מי ישפוט את השופטים וכיצד?, הפרקליט מז (א), 77 – 103), מדובר בחסינות בכל הקשור להגשת תובענה לפי פקודת הנזיקין, שכן בסעיף 8 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נקבע כי "לא תוגש תובענה". והיא מבחינה בין החסינות מפני תביעות נזיקין ובין הסייג להעמדה לדין של שופט, בעקבות ניסוח סעיף 34כ לחוק העונשין, הזהה לניסוחים בסעיפים נוספים המקנים הגנות לנאשמים, לפיה נושא משרה שיפוטית "לא יישא באחריות פלילית".

אך, בין אם מדובר בהגנה ובין אם מדובר בחסינות, אין כל מניעה מלפתוח בחקירה או מלהגיש כתב אישום נגד שופט, קל וחומר מלהעמיד את השופט לדין משמעתי. וכבר ראינו, כי גם נגד בעלי חסינויות, כגון נשיאים וחברי כנסת, נפתחו חקירות פליליות וחלקם אף הועמדו לדין והורשעו.

אין ספק שפרשנות ההגנה או החסינות צריכה להתחשב בתכליות ובערכים המונחים בבסיס הוראת חוק זו (בדומה לניתוח של אהרן ברק בבג"ץ 1843/93, פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט (1), 661, 685):

1. הבטחת עצמאותה של מערכת השפיטה ועצמאותו של השופט.
2. עקרון שלטון החוק.
3. עקרון השוויון בפני החוק.

תכלית משולשת זו משקפת את האיזון הראוי בין הצורך להבטיח את עצמאותו של השופט ובכך גם את פעולתה התקינה של מערכת השפיטה כולה, תוך פגיעה מועטה ככל האפשר בשלטון החוק ובשוויון הכול בפני החוק, כפי שמתבקש במדינהדמוקרטית.

אף לדעת ד"ר דפנה אבניאלי (מי יבקר את השופטים וכיצד, משפט וממשל, תשס"ו, ט, 387 – 409) התכלית של הבטחת עצמאות מערכת השיפוט אינה התכלית היחידה של החוק המעניק הגנה על הרשות השופטת, ויש צורך לאזן בין תכלית וערך זה ובין תכליות וערכים אחרים: "מנגנוני הביקורת (לרבות המנגנון במישור הפלילי – א.ג. מ.ג.) נועדו להבטיח איזון נאות בין הצורך להבטיח קיומה של מערכת שיפוט עצמאית במדינת ישראל לבין הצורך לשמור על רמתם של השופטים ועל זכויותיהם של המתדיינים" (עמ' 390). וכך גם בהמשך: "שופטים, ככל נושאי משרה ציבורית, חייבים ליתן דין וחשבון על פעולותיהם, טעויותיהם והתנהגותם הפסולה" (עמ' 409).

כפי שגם נקבע בפסיקה (בעניין חסינות חברי כנסת – בג"ץ 1843/93, פנחסי; ובעניין ההגנה על הרשות השופטת – ע"פ 7829/03 מ"י נגד אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ ואח'), ההגנה בסעיף 34כ מהווה סייג לאחריות הפלילית, ומטבע הדברים נעשית פרשנותם של סייגים אלה על דרך הצמצום. כך, כותבת גם ד"ר דפנה אבניאלי (חסינות אישי ציבור, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2001, 85): "עיון בפסקי הדין (שנפסקו בחו"ל – א.ג. מ.ג.), העוסקים בחסינות מפני אחריות פלילית, מלמד, כי בתי המשפט העניקו פירוש מצמצם למונחים "פעולה שיפוטית" ו"פעולה בחוסר סמכות" – דבר המעיד על מגמה לצמצם ככל האפשר את החסינות בפני הליכים פליליים. הפירוש המצמצם גרם לכך, שבמרבית המקרים שהגיעו לדיון בפני בית המשפט, התוצאה הייתה שטענת החסינות נדחתה, והשופטים נאלצו לתת את הדין על מעשיהם הפליליים".

בדומה להחלטת הבג"ץ בעניין פנחסי, גם החוק, המעניק הגנה לנושא משרה שיפוטית למעשהו או למחדלו במילוי תפקידו השיפוטי, אינו מניח שתפקיד השופט כולל ביצוע פעולות אסורות, אלא שתפקידו של שופט הוא לבצע פעולות מותרות בלבד. עם זאת, יש פעולות אסורות שביניהן ובין תפקיד השופט קיימת זיקה, ההופכת פעולות אלו לפעולות במסגרת מילוי התפקיד השיפוטי. ההגנה חלה גם על מקרים בהם השופט חרג מתחום סמכותו. והמלומד קדמי כותב כי "ההגנה תחול גם במקרים שבהם חרג המעשה נושא האישום ממסגרת סמכותו של נושא המשרה השיפוטית, ובלבד – שהיתה לו מלכתחילה, סמכות לדון באותו עניין. לא היתה לנושא המשטרה השיפוטית סמכות מלכתחילה לדון באותו עניין – לא יוכל להינות מן ההגנה" (קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין, 2012, 558). כלומר, גם אליבא דקדמי, הפרשנות הנכונה של ההגנה על שופט היא מצומצמת מאד.

וכבר ראינו, שבית המשפט העליון פסק שאפילו הצבעה של חבר כנסת, כאשר הוא הצביע פעמיים, אינה חוסה תחת מגן החסינות של חברי הכנסת, אף שלכאורה נראה שאין פעולה, שלה זיקה חזקה יותר, בינה ובין תפקידו כחבר כנסת (בג"ץ 11298/03, התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ועדת הכנסת, פ"ד נט (5) 865). באותו מקום, קובע אהרן ברק כי מעשה שנעשה על ידי חבר כנסת, שבאמירות בלבד במסגרת דיונים בכנסת, חוסה תחת החסינות אם נעשה בשגגה ובלהט הדיון. אך מעשה כזה אינו חוסה תחת החסינות, אם נעשה בכוונה, גם אם מדובר בדברים שאומר חבר הכנסת במהלך דיונים בכנסת. ובעניין ההגנה על נושא משרה שיפוטית, כותב קדמי, שכפי שנקבע בפסיקה, ההגנה ניתנת רק כאשר המעשה נעשה בתום לב: "ההגנה על רשות שופטת במשפט הישראלי אינה יוצרת חסינות מוחלטת מפני העמדה לדין. ככלל, חלה ההגנה על מעשים שנעשו במהלך ביצועו של התפקיד השיפוטי, אולם, גם במצבים אלה לא בכל מקרה יוכל מבצעה של העבירה לחסות בצילה של ההגנה, שכן היא אינה חלה כאשר מבצעה פעל בכוונת מכוון" (מתוך ע"פ 7829/03 מ"י נגד אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ ואח').

וזו גם עמדתה של ד"ר דפנה אבניאלי – שההגנה (לטענתה – החסינות, אף שהיא דנה בחסינות מפני תביעת נזיקין, ולא באחריות פלילית) חלה רק על רשלנות או על חריגה מסמכות. על מעשה שנעשה בזדון ובחוסר תום לב – אין ההגנה חלה. זדון, כוונה וחוסר תום לב מנתקים את הזיקה בין המעשה או המחדל ובין מילוי התפקיד השיפוטי, גם במובנו הרחב של מתחם הסיכון הטבעי של השופט. אולם, אליבא דא בניאלי, גם "מעשה שפיטה שנעשה מתוך מניע זדוני אינו ראוי להגנה, למרות שהוא נראה תקין על פניו" (מי ישפוט את השופטים, שם, עמ' 99). וכך גם החלטה שיפוטית שגרמה לנפגע נזק. וכך גם כותבים המלומדים רבין וואקי (שם, 925): "ההגנה חלה רק על פעולות שנעשו בתום לב או ברשלנות ולא על פעולות שנעשו אגב קיומה של מחשבה פלילית. מעשה המלווה במחשבה פלילית מהווה "פעולה שאינה שיפוטית", וככזה – אינו יכול להיחשב "במילוי תפקידיו השיפוטיים". הסעיף אינו בא להקנות הגנה לנושאי משרה שיפוטית המבקשים לבצע עבירה בכוונה במסגרת תפקידם".

גם המלומד גבריאל הלוי (תורת דיני העונשין, בורסי, כרך ג', 2010, 337) כותב שהחסינות לא חלה במקום שנושא המשרה השיפוטית ניצל לרעה את תפקידו השיפוטי באופן מכוון לצורך ביצועה של העבירה הפלילית. ובהמשך, נותן המלומד הלוי כדוגמא לקיומה של החסינות, שופט המבטא הסתה לאלימות במסגרת פסק דין, אם ההסתה נקבעה ללא ניצול לרעה מכוון של מסגרת מילוי תפקידו. ומכך, ברור שכאשר הסתה נעשית תוך ניצול לרעה מכוון של התפקיד השיפוטי, אין החסינות (או ההגנה) חלה. ולכן, גם שופט יישא באחריות פלילית על כל קביעה אחרת שלו במסגרת פסק דין או החלטה שיפוטית או דברים שאמר במסגרת הדיונים, שנעשו תוך ניצול לרעה מכוון של תפקידו השיפוטי, שכן במקרה כזה לא מתקיים התנאי השלישי לצורך תחולת החסינות המהותית של נושאי המשרה השיפוטית (שם, 340).

הגם שסעיף 34כ לחוק העונשין תוקן, התיקון לא שינה את הדין באשר לטענת הגנה זו. כפי שכותב המלומד קדמי (על הדין בפלילים, 2012, עמ' 706), להשמטה של הסיפא של סעיף 23 לחוק העונשין, עם תיקון החוק: "והכל כשאין הוראה מפורשת אחרת", אין כל משמעות "בשל כך שהדברים ברורים ואינם צריכים הוראה מפורשת".

המסקנה הנכונה היא, כפי שכבר כתבנו, שהיותה חשוד ו/או הנאשם שופט הינה נסיבה לחומרה. קרי שהשיקולים קשורים בעקרון שלטון החוק ובשוויון בפני החוק גוברים על השיקול של השמירה על עצמאות מערכת השפיטה, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי בעניינו של ארשיד (ת"פ [חי'] 43/96, מ"ינ' ארשיד, דינים מחוזי כז (1) 801), שייחס חומרה רבה למקרה, בהתחשב במעמדו של מבצע העבירות ובנזק שגרם לתדמיתה של הרשות השופטת. ואם כך הדברים לגבי רשם של בית משפט שלום, קל וחומר כאשר מדובר בשופט בית המשפט המחוזי.

6. עריכת בירור מקדמי:

לעתים, בין אם לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, החלטת פרקליט המדינה, או כדרך שיגרה בעבירות מסובכות (כגון בחשדות לעבירות הונאה או לעבירות של אנשי ציבור בכירים), מחליט בעל הסמכות להורות על בירור מקדמי טרם קבלת החלטה על פתיחה בחקירה.

המלומדת גביזון (1991, עמ' 101), כותבת ש"לעתים, יש לנקוט בצעדים של בירור מוקדם על מנת להחליט אם יש עניין לציבור המצדיק פתיחה בחקירה של ממש". כך קבע גם בית המשפט העליון במספר החלטות, ביניהן בבג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועמ"ש ואח'. שם נכתב שבדיקה או בירור ראשוניים, ע"י הפרקליטות, עשויים לכלול פעולות כמו ראיון עדים, בדיקת עדויות ותצהירים של עדים, בדיקת ראיות מוחשיות, לרבות מסמכים וכיו"ב, כלומר פעולות חקירה ממשיות. בבג"ץ 3993/01, התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועמ"ש ואח', נקבע כי בדיקה מקדמית, טרם החלטה על פתיחת חקירה משטרתית, צריכה להיערך ביסודיות ובאחריות, תוך איסוף כל החומר הרלוונטי והתייחסות אליו. גם בבג"ץ 1678/01 וייס נקבע כי על המשטרה לנקוט אמצעים סבירים כדי לברר אם יש ממש בתלונות. אנו נוסיף ונזכיר שדין היועץ המשפטי לממשלה, לפחות בעניין שלפנינו, כדי משטרת ישראל.

7. סיכום:

לסיכום, להלן הכללים לשיקול הדעת באשר לפתיחה בחקירה פלילית או משמעתית בגין תלונה, כפי שעולה מהדין והפסיקה:

7.1     הכלל הוא שבכל מקרה בו מוגשת תלונה יש חובה לפתוח בחקירה, מלבד אם אין עניין לציבור בחקירה או אם רשות אחרת מוסמכת לחקור. ציווי המחוקק במקרה זה הינו ציווי קטגורי.

7.2     הדין אינו מותיר שיקול בדבר עצם הטיפול בתלונה, קרי – פתיחה בחקירה או למצער בדיקה מקדמית כאשר מתקיימים התנאים הבסיסיים המחייבים פתיחה בחקירה, והם: התלונה אינה מופרכת על פניה ואינה תלונת סרק.

7.3     בדיקה מקדמית צריכה להתבצע ביסודיות, לאחר פעולה לאיסוף ראיות, לרבות ראיון עדים, ולאחר בדיקת כל הראיות שהובאו בפני בעל הסמכות להחליט וכל הראיות שנאספו במהלך הבדיקה, ולא להסתפק בבדיקת התלונה עצמה.

7.4     רמת החשד הנדרשת לשם החלטה לפתוח בחקירה היא הרמה הבסיסית ביותר, כלומר די בראיות ברמה הנמוכה אף מחשד סביר, המעוררות חשש בדבר התנהגות אסורה.

7.5     אין צורך, בשלב זה וכדי להצדיק פתיחה בחקירה, בראיות קבילות במשפט פלילי. די בראיות המקימות חשד או חשש להתנהגות אסורה ותו לא.

7.6     אין צורך, בשלב זה וכדי להצדיק פתיחה בחקירה, בהצגת ראיות (גם לא קבילות) לכל מרכיבי העבירה הנטענת. די בהצגת תמונה כללית המעלה חשד לביצוע העבירה ו/או להתנהגות אסורה.

7.7     כדי להחליט על פתיחה בחקירה, אין צורך בהצגת ראיות המצביעות על היסוד הנפשי, שכן ככלל אלו מוסקות מהראיות על היסוד העובדתי.

7.8     החלטה שלא לחקור מרוקנת, למעשה, את השאלה האם להעמיד את החשוד לדין או לא, ולא מאפשרת החלטה מושכלת בשאלה זו, שאמורה להישקל בסופה של כל חקירה. רק חקירה תגשים את המטרה של בדיקה האם להעמיד את החשוד לדין או לא.

7.9     הגישה כלפי אישי ציבור בכירים צריכה להיות מחמירה. ככל שמעמדו של עובד הציבור בהירארכיה הציבורית גבוה יותר וככל שהשפעת פעולותיו על הציבור רבה יותר – יש עניין ציבורי רב יותר לפתוח בחקירה. לכן, כאשר החשוד הוא איש ציבור, וקל וחומר איש ציבור בכיר, די ברמת חשד בסיסית בלבד כדי להצדיק פתיחה בחקירה.

7.10   כאשר מדובר בתלונה נגד שופט יש חשיבות מוגברת לפתיחה בחקירה פלילית, על מנת לשמור על טוהר ההליך המשפטי ועל אמון הציבור במערכת המשפטית.

7.11   גובה הנזקים שנגרמו לקורבן בעטיה של התנהגות החשוד הוא גורם המצדיק פתיחה בחקירה, גם במקרים בהם רמת החשד היא בסיסית.

7.12   אחד השיקולים החשובים בעניין פתיחה בחקירה הוא הנזק העלול להיגרם לעניין הציבורי אם לא תיפתח חקירה, ובכלל זה נזק למערכת המשפטית.

פרק שני: העובדות:

1. העובדות כפי שיוצגו להלן מעלות כי כבוד השופט שאול מנהיים (להלן: "השופט") פעל לכאורה לטובת צד אחד (התובעים) במשפט ת"א (מחוזי פ"ת) 10870-12-08, תוך פגיעות מהותיות בצד השני (הנתבעים ובייחוד הנתבע 1, אשר ייצג גם את נתבעת 2)ללא כל הסבר, ולעתים אף תוך שימוש בלשון ובאמרות שאין מקומן בפיו של שופט. מכאן שמעשיו, שחלקם לכאורה נעשו בניגוד לדין,מעוררים חשד כבד לחוסר ניקיון כפיים, ולפגיעה בטוהר המידות עד כדי חשד לעבירה פלילית לכאורה.
2. למצער, ובנוסף לכך, השופט פעל לכאורה בצורה שיטתית בניגוד לכללי האתיקה לשופטים: בניגוד לסעיפים המפורטים להלן: 6. אי משוא פנים; 11. שמירה על כבוד הזולת; 12. ניהול משפט (לרבות ס"ק 12(ג): "…יעשה השופט כמיטבו להסביר לבעל דין שאינו מיוצג בידי עורך דין את מהות ההליכים ודרכי ניהולם…), וסעיף 15(ב)(1) מניעה משבת בדין. ריבוי עבירות אתיות לכאורה במעשי השופט מעיד כי החשד הלכאורי המתעורר נוכח העובדות שיפורטו להלן, בדבר הטיית המשפט ממניעים שאינם כשרים לכאורה הוא חשד ממשי. זאת ועוד, ריבוי העבירות האתיות ומהותן מעורר חשד סביר לעבירה פלילית, כפי שיוסבר בהמשך חוות דעת זו, בנוסף לחשדות לעבירות פליליות, שאינן נובעות מהפרות כללי האתיקה לשופטים.
3. נוכחות בעל הדין בעדויות עדיו בטרם העיד:

מר גולדנברג, הנתבע 1 (להלן: "מר גולדנברג") ביקש מהשופט כי בעלי דין האמורים להעיד לא ישמעו את עדויות עדיהם. אמנם מר גולדנברג טעה וטען בעניין הגב' רובנר, שלא הייתה אמורה להעיד,אולם השופט התעלם מכך שמר רובנר, התובע, הוא עד תביעה בעצמו. על אף זאת, התיר לו השופט לשבת באולם בעת העדת העדים מטעמו, זאת בניגוד להלכה הפסוקה. מדברי השופט באותו מעמד (פרוטוקול מיום 2.5.10, עמ' 2-1), ברור שהשופט ידע היטב מי יהיו עדי התביעה וגם מכיר את הדין בעניין איסור נוכחות של עדים באולם בנסיבות אלו. יצוין, כפי שעוד יודגש בהמשך, מאחר שהנתבעים לא היו מיוצגים ע"י עו"ד, חובת השופט הייתה להפנות את תשומת ליבו של מר גולדנברג כי עליו לתקן את בקשתו ולהדגיש כי אף כי הגב' רובנר אינה עדת תביעה, התובע מר רובנר הוא עד תביעה. במקום זאת התעלם מכך השופט ואיפשר למר רובנר להאזין לחקירת עדיו. עניין זה חמור במיוחד בעניינו של העד הראשון, עו"ד יצחק בכר, שלא הגיש תצהיר עדות ראשית.

4. היכרות השופט עם עדים מטעם התובעים:
   • השופט אמנם ציין כי הוא מכיר שני עדים מטעם התובעים: "אני מודיע כי שניים מעדי התביעה, עו"ד יצחק בכר ותת אלוף במילואים חנוך מילוא, מוכרים לי אישית. ההיכרות עם עו"ד בכר על רקע לימודים משותפים בפקולטה למשפטים בתל אביב בשנות ה-70' עד תחילת שנות ה-80'. תת אלוף במילואים חנוך מילוא על רקע עבודה משותפת באותו ארגון במשך שנתיים בתחילת שנות ה-90'…" (עמ' 1[2], שורות 20-15). אולם השופט לא פירט עד מתי היה בקשר עם העדים, את משך תקופת היכרותם, האם הוא בקשרים חברתיים או אחרים עם העדים גם במועד הדיון, ומה טיבם ועומקם של קשרים אלה, גם אם נפסקו הקשרים בשלב כלשהו. עניין זה משמעותי ביותר, שכן עו"ד בכר היה בעל נגיעה אישית בתביעה, כאשר החליף צד והחל לייצג את התובע, לאחר שייצג שנים רבות את מר גולדנברג. לא זאת אף זאת, בהליך אחר (ת"א, (ת"א) 37929/05), פסק בית המשפט כי עו"ד בכר פעל בניגוד עניינים בעניינו של מר גולדנברג, לאחר שהחל לייצג את מר רובנר, התובע במשפט נשוא חו"ד זו.

4.2     גם אם ניגוד העניינים בעקבות היכרות קודמת עם עד אחד יתכן ויחשב כניגוד עניינים גבולי, היכרות עם שני עדים, מתוך ארבעה עדים בסך הכל של צד אחד, מחמירה את ניגוד העניינים בו מצוי השופט, והופכת לכאורה ניגוד עניינים זה לניגוד עניינים מהותי המחייב לכאורה שופט לפסול עצמו מלשבת בדין ואף לעבירה פלילית לכאורה של הפרת אמונים.

5. התנהלות השופט במהלך חקירתו של חברו לספסל הלימודים עוה"ד בכר:

5.1     בתום החקירה הראשית של עו"ד בכר, חברו של השופט מתקופת לימודיו, לא הזהיר השופט את העד כיאל לו לשוחח עם עורכי הדין של התובעים עד תום חקירתו הנגדית, וזאת בניגוד לנוהג ולהכלה הפסוקה. בתום החקירה הראשית השופט הכריז עלהפסקה בת 20 דקות (עמ' 42 שורה 27 – עמ' 43 שורה 1). הנתבעים 1 ו-3 (מר גולדנברג ומר דורון טוראל, להלן: "טוראל") יצאו מהאולם, בו נשארו התובעים, עורכי דינם, העד עו"ד בכר הנ"ל והשופט בלבד. במהלך ההפסקה שוחח השופט עם עורכי הדין של התובעים ועם העד, חברו משכבר הימים, ללא נוכחות הנתבעים. עניין זה הוכח בתצהירו של מר גולדנברג בבקשה לפסלות שופט ובערעור על החלטת השופט בבקשתו זו. גם השופט עצמו אישר בהחלטתו את עצם קיום השיחה עם העד – עו"ד בכר. לא זאת אף זאת, בהחלטתו לדחות את הבקשה לפסלות שופט טען השופט כי: "דובר בהפסקות קצרצרות שנתבקשתי לקיים ואשר סברתי כי יציאתי מהאולם במהלכן תביא להתארכות מיותרת שלהן. העיקר הוא כי אותן שיחות חולין התנהלו בשקיפות מלאה ובאזני כל הנוכחים" – "כל הנוכחים" לדידו של השופט הם עו"דבכר, התובעים ובאי כוחם בלבד. לא מצאנו בתמלול של הפרוטוקול המוקלט כל זכר לכך שהשופט התבקש לקיים הפסקות, אלא נראה שהשופט הוא אשר יזם את ההפסקות. אשר על כן, עולה חשד לכאורי שתגובת השופט לכאורה אינה אמת. בקיימו שיחה, בה שותפו העד, עו"ד בכר, התובעים ועורך דינם, לכאורה נתן השופט יד להפרת הדין. יודגש כי שיחת חולין של שופט עם עד במהלך חקירתו הנגדית (ובדרך כלל, גם אחריה)אינה נורמטיבית ואינה ראויה, שכן היא גורמת לכך שמורא בית המשפט לא יחול על העד, במיוחד כשברקע השיחה יחסי ידידות או היכרות מוקדמים בין השופט לעד. עוד נזכיר כי אחת מההפסקות ה"קצרצרות" הללו נמשכה כ – 20 דקות.

5.2     חמור מאלה: השופט שם מילים בפיו של העד, עו"ד בכר, חברו. לאחר שעו"ד בכר נשאל לגבי הסכמים וציין כי הסכם מסוים אינו הסכם שלו, העיר השופט לעו"ד בכר הערה, שנוסחה כשאלה, בה נאחז העד בתשובתו: "אדוני מדבר על הפונט שהוא פונט אחר?" (עמ' 22, שורה10). והרי אל לו לשופט לשים מילים בפיו של עד, זהו מעשה חמור הפוגע קשות באמינות השופט וביעילות חקירתו של עד.

5.3     באופן דומה, הרשה השופט לעו"ד לינצר לענות במקום העד עו"ד בכר ולשים מלים בפיו: "ש. (מר גולדנברג): בסדר. מה הייתה עסקת המיזוג הראשונה? אם איזו חברה?  ת. (עו"ד בכר): אינני זוכר.  עו"ד לינצר: אגב אם אני מבין נכון היא לא הייתה עסקה.  מר גולדנברג: היא הייתה עסקה.  עו"ד לינצר: היה איזה ניסיון לעשות עסקה.  מר גולדנברג: לא, לא, היא הייתה עסקה חתומה עם חוזה, אדוני. ת. (עו"ד בכר): לי לא זכור עסקה חתומה עם חוזה" (עמ' 49, 19 – 27). אולם, השופט לא הפסיק את דבריו  של עו"ד לינצר מיד עם התערבותו הראשונה, כפי שהיה עליו לעשות ולהעיר לו שעליו לאפשר לעד לענות על השאלה.

5.4     כאשר העיר מר גולדנברג כי העד, עו"ד בכר, במהלך החקירה הראשית לא ענה לעניין, השיב השופט: "יכול להיות. על כל פנים בחקירה ראשית יש קושי גדול מאוד לכוון מכיוון שאי אפשר להנחות, ואז נשאלת שאלה וקשה מאוד לנסח אותה ניסוח ממוקד" (עמ' 27, שורות 14-12). בכך, השופט איפשר לבא כוח התובעים להרחיב את שאלותיו ללא גבול ואיפשר לעד, שכבר הוכח ונפסק, אף כי מאוחר יותר,בפסק דין (ת"א [שלום – ת"א] 37929/05, מ – 23.12.2010) כי עו"ד בכר הוא צד מעוניין נגד מר גולדנברג, להרחיב את היריעה מעבר לנדרש, בעוד שאת מר גולדנברג השופט הגביל מאוד בשאלותיו.(נציין כי פסק דין זה בוטל בשלב מאוחר יותר ב – 5.5.2011 [ע"א 6545-01-11, בכר נ' גולדנברג ואח']).זאת ועוד, הערת השופט מוטעית, שכן גם בחקירה ראשית אפשר לנסח שאלות ממוקדות ביותר, ובלבד שלא תהינה שאלות שהתשובות להן הן כן או לא[3]. קשה מאד להאמין שזו טעות בתום לב.

5.5     כך גם בחקירה הנגדית של עו"ד בכר ע"י מר גולדנברג: כאשר העד לא ענה לשאלותיו של מר גולדנברג ומר גולדנברג מנסה למקדו, דורש השופט ממר גולדנברג ולא בנימוס: "אדוני לא מבקש מהעד לתת ציונים לתובע" (עמ' 44, שורה 27). כאן בולט כי השופט, במקום לעזור למר גולדנברג, כמי שאינו מיוצג, ולהנחותו כיצד לנהל חקירה נגדית, העיר לו בעוקצנות ואיפשר לעד לדבר כרצונו, גם אם דבריו אינם תשובה ישירה לשאלותיו של מר גולדנברג: "אז העד ישיב על עובדות כפי שהוא חושב שהוא צריך להשיב עליהן. כן."  (עמ' 45, שורות 2-1) (ההדגשה שלנו א.ג. מ.ג.). בכך, איפשר השופט לעו"ד בכר לא לענות לשאלות שנשאל בחקירה נגדית על ידי הנתבע שלא היה מיוצג, ורוקן מתוכן את החקירה הנגדית.

5.6     בתגובה להערתו ש למר גולדנברג לעו"ד בכר כי התובע צירף רק הסכם אחד, אם כי הוא הסכים שהיו שני הסכמים, העיר השופט למר גולדנברג בסרקזם: "השאלה איננה מה הגיש התובע, אלא על מה העד מעיד." (עמ' 46 שורה 19). כאן כיוון השופט את העד, והכשיל את החקירה הנגדית של עו"ד בכר בנקודה זו, ונזכור כי עו"ד בכר היה שותף לניסוח מספר רב של הסכמים בין התובעים לנתבעים. כפי שהעד הודה, בחקירתו הנגדית בבית המשפט, הוא ניסח גם את הסכם המייסדים בין הצדדים, ואת מרבית ההסכמים בין החברה לנתבע 3. והדברים רשומים לאורך הפרוטוקול של חקירתו (בעמודים 5 – 118).

5.7     במהלך החקירה הנגדית של עו"ד בכר, ציין מר גולדנברג כידרש מהעד (עו"ד בכר) להציג מסמכים אותם  דרש מהעד להציג בטרם הדיון, וזאת מכיוון שהעד לא הגיש תצהיר עדות ראשית. בתגובה לכך,העיר השופט למר גולדנברג: "סליחה, אני רק רוצה להסביר משהו, מר גולדנברג. אולי זה אחד מהלא יתרונות של לא להיות מיוצג. מר בכר איננו מעיד כאן מטעם אדוני ואדוני לא יכול להזמין ממנו מסמכים" (עמ' 72, שורות 15-13).  זוהי תגובה עוקצנית ופוגעת, במקום מתן הסבר לבעל דין לא מיוצג על סדרי הדין בעניין דרישת מסמכים מעד.

5.8     לא זאת אף זאת, השופט התעלם מכך שהעד לא הגיש תצהיר, ובידי העד א ובשליטתו, כעולה מחקירתו (הראשית והנגדית), מצויים מסמכים מהותיים להליך, המוכיחים את זיקתו הישירה של העד להליך ואת היותו בעל עניין בתוצאותיו. אמנם אין בעל הדין רשאי לדרוש מהעד מסמכים, אולם, מכוח תקנה 167 לתקסד" איש בסמכותו של השופט לצוות על עד להראות מסמכים המצויים ברשותו או בשליטתו. אולם השופט בחר שלא להשתמש בסמכותו זו, בניגוד לשימוש הנרחב והבלתי סביר בעליל שעשה בסמכותו מכוח תקנה 166 לתקסד"א לשאול שאלה לעד. (למעשה, השופט הציג לעדים שאלות רבות, אך, כפי שיוכח בהמשך – שאלותיו סייעו לצד אחד בלבד – התובעים). זאת ועוד, אם אכן המסמכים מצויים בשליטתו או ברשותו, רשאי בית המשפט לעשות כקבוע בתקנה 178(א) ולהזמין את העד להצגת המסמכים והוא לא עשה כן. מכאן שהסברו את הדין בעניין הצגת מסמכים ע"י העד היה חלקי בלבד ולכן מטעה, תוך שמנע ממר גולדנברג את הידיעה כי זכותו לבקש מבית המשפט להפעיל את סמכותו מכוח תקנה זו. ויש לזכור כי מר גולדנברג אינו עורך דין, ואינו מכיר את סדרי הדין אלא כהדיוט במשפט בלבד, גם אם קיבל מהשופט שבחים על שליטתו בחומר ועל איכות שאלותיו בחקירות הנגדיות. נראה כי "שבחי" השופט למר גולדנברג אינם אלא תירוץ לא להסביר לו את שראוי היה שיסביר, כמתחייב מהדין,לבעל דין שאינו מיוצג. במקום זאת השופט התייחס אליו כאל צד מיוצג.

5.9     כאשר במהלך החקירה הנגדית של עו"ד בכר, העיר מר גולדנברג שהעד נמנע מלענות לעניין על שאלותיו, העיר השופט בציניות, תשובה שאינה ראויה ופוגעת במר גולדנברג, שכזכור, אינו עו"ד ואינו מיוצג: "מר גולדנברג, גם השאלות לא קשורות. זה בסדר" (עמ' 88, שורה 4). לאחר שמר גולדנברג קיבל את הערת השופט, הגיב האחרון וגם הפעם בזלזול: "זה מתקזז" (עמ' 88: שורה 6).

5.10   בשלב זה (כמתואר בעמ' 88) קטע השופט את החקירה הנגדית וקבע הפסקה. גם בהפסקה זו, קצרה ככל שתהיה, שוחח השופט עם העד בשעה שמר גולדנברג וטוראל (הנתבעים 1 ו-3) לא היו באולם. זהו מעשה חמור, בו שופט ניצל הפסקה אותה הוא יזם בעצמו, כדי לשוחח עם עד מטעם התובעים באמצע חקירתו הנגדית, ויודגש פעם נוספת שעד זה הוא חברו של השופט החל מתקופת לימודיהם. מאחר שהשופט בחר לנהל את השיחה עם העד בזמן שההקלטה אינה פועלת, תוכן השיחה אינו ידוע לנתבעים. בכך פגע השופט קשות בהגינות ההליך ובאמון הציבור בכללו הנתבעים בפרט ובטוהר ההליך המשפטי.

5.11   החקירה הנגדית של מר גולדנברג את עו"ד בכר הייתה מכוונת גם לבדיקת אמינותו ומהימנותו, ככל חקירה נגדית אחרת. אין ספק שזה כיוון לגיטימי של חקירה נגדית. כך השאלה שהציג מר גולדנברג לעד בעניין העלמת הכנסות: "…האם אתה במסגרת שירותי המשפט שלך לחברת רייכר תעשיות נתפסת כשאתה מעלים הכנסות, וביקשת ממני שאני באמצעות קשריי אסדר לך קשר במס הכנסה לתשלום כופר?" (עמ' 90, שורות 16-13). השופט קיבל את התנגדות ב"כ התובעים לחקירתו של העד בשאלת אמינותו, ונזכור, העד הוא חברו משכבר הימים לספסל הלימודים של השופט, בטענה שהתשובה לשאלה זו אינה מעניינת אותו: "כב' השופט: מר גולדנברג, טוב, קודם כל קצת נסחפנו גם עם התיאור הזה. אני לא חושב שהגענו לתקופת ילדותו של אדוני. שנית, אדוני גם שוכח קצת את ההבדל בין בעל דין למי שאיננו בעל דין." (עמ' 90, שורות 26-22) והוסיף: "אני רוצה לומר שבכלל לא מעניין מאיפה זה התחיל, מעניין רק מה שמעניין לצורך התביעה הזו. יש בפני כתב תביעה, יש בפני כתבי הגנה. וכל השאר האמת לא מעניין בכלל" (עמ' 91, שורות 4-2), האם באמת האמת בעניין אמינות העד אינה מעניינת, או שמא השופט נוטה חסד בלתי מוסבר לעד?

5.12   בהמשך,שאל מר גולדנברג את עו"ד בכר על הליכים אחרים, כדי להראות לבית המשפט כי העד הינו צד מעוניין נגד מר גולדנברג. מר גולדנברג רצה להראות לבית המשפט כי העד ייצג את התובע בהליכים אלו,מבלי שמר גולדנברג ידע על כך ובכך להראות כי אמינותו של העד אינה גבוהה כמי שנוגע בעניין. אך השאלה נפסלה ע"י השופט, על אף שהייתה לגיטימית לחלוטין. לכל היותר, היה על השופט להסביר למר גולדנברג כיצד עליו לנהוג. ויודגש פעם נוספת, תפקידו של שופט הוא לעזור לבעל דין שאינו מיוצג. במקום זאת, מנע ממנו השופט לשאול שאלה לגיטימית באמתלה: "את השאלה הזאת אני פוסל. השאלה הזאת מיועדת לשמש את השואל בהליכים אחרים, ואני לא מוכן שישתמש ובזמן שלי לצורך זה. תודה. רק שאלות שנוגעות לתביעה הזאת. מספיק" (עמ' 108, שורות 25-22). ונדגיש פעם נוספת, מתוכן השאלה ברור מאליו שהשאלה לא הייתה מיועדת לשמש את מר גולדנברג בהליכים אחרים, אלא לבחון את אמינות העד בהליך זה. גם כאן, אין מנוס מההנחה הסבירה מאד שעקב ההיכרות המוקדמת ביניהם, סייע השופט לעו"ד בכר להתחמק מלהשיב לשאלות שהתשובות להן היו עלולות להעמיד בספק את אמינותו.

בכך, הלכה למעשה, חסם השופט את המשך החקירה הנגדית של עו"ד בכר ע"י מר גולדנברג. אף כי, לפי מה שמובן מהפרוטוקול, עוד היו באמתחתו של מר גולדנברג שאלות נוספות, החליט האחרון, עקב פסילת שאלתו ע"י השופט והגבלתו לשאלות מסוימות, להפסיק את החקירה הנגדית של מר בכר.

5.13   הנה כי כן, הוכח כי בעניין עו"ד בכר, נהג לכאורה השופט לקפח את מר גולדנברג באופן שיטתי, תוך עזרה לעד התביעה וכמובן ולתובעים, תוך חריגה מתפקידו כשופט בשיטת המשפט הישראלית ותוך אמירות סרקסטיות ופוגעות שכוונו כולן למר גולדנברג. כמוכן, למרות שהשופט ידע שמר גולדנברג אינו מיוצג, הוא העיר למר גולדנברג בעוקצנות ויותר מפעם אחת, במקום לסייע לו כמצוות הדין. קיפוח זה היה שיטתי ומעיד על עוינותו לכאורה של השופט למר גולדנברג.

6. התנהלות השופט בעת חקירתו של תא"ל מיל' מילוא:
   • בפתיחת הדיון, בנוכחות מר מילוא, חזר השופט וציין את עניין היכרותו עם העד (מר מילוא היה סמנכ"ל בחברה שהשופט היה היועץ המשפטי הפנימי שלה). האחרון טען כי אינו זוכר את השופט כלל. מעניין כי השופט לא ציין בנוכחות עו"ד בכר את היכרותם המוקדמת. בהקשר זה עולות שתי שאלות מה היה המניע של השופט לעשות כן בנוכחות מר מילוא ולהימנע מכך בנוכחות עו"ד בכר והאם אין בהכחשתו של מר מילוא את ההיכרות עם השופט, במסגרת עבודה משותפת במשך שנתיים ימים, כדי לפגוע באמינותו.
   • כאשר ב"כ התובעים, עו"ד לינצר, ניסה לומר דבר מה באמצע חקירתו הנגדית של מר מילוא ע"י מר גולדנברג, העיר השופט הערה מחמיאה לעד שאינה במקומה: "…אבל אני חושב שלא עומד בפנינו עד מסוג העדים שקל להפיל אותם בפח…" (עמ' 219, שורות 19-18). בדיוק כמו בעת חקירת עו"ד בכר, השופט עודד גם את העד הזה בצורה ברורה מאד ובדרך מאד מסוימת, ובכך הפחית במתכוון ובמודעות מלאה את מורא בית המשפט על העד.
   • באמצע החקירה הנגדית שניהל מר גולדנברג, קטע אותו השופט ובחר לחקור בעצמו את העד מר מילוא. שאלתו הראשונה אינה שאלה שבעובדה כפי שיש לשאו לעד, אלא שאלה מה הבין העד. שאלות בנוסח "האם אדוני הבין.." (עמ' 236, שורה 26) אין מקומן בחקירה. לאחר שאלה זו המשיך השופט ושאל מספר רב של שאלות (עמ' 236, שורה 24 – עמ' 239, שורה 3). כאשר חזר מר גולדנברג לחקור, שוב התערב השופט ושינה ניסוח של שאלה ושוב שאל על הבנה: "לפי איך שאדוני הבין את התשובה שהוא שמע" (עמ' 239, שורה 21), והוסיף שאלה נוספת וגם בה שאל על מידת הבנתו שלהעד, המוכר לו היטב מעברם המשותף, בעבר: "עכשיו אני רוצה לשאול שאלה. לפי ההבנה של אדוני… " (עמ' 236, שורה 24), וכן: "מה הייתה ההבנה של אדוני…" (עמ' 239, שורה 22).בשאלותיו קטע השופט את רצף השאלות של מר גולדנברג ובשאלות על הבנה איפשר לעד להרחיק עצמו מן העובדות עליהן הוא אמור להיחקר. אך כאשר מר גולדנברג שאל את מילוא שאלה לא עובדתית, אלא על השערה, פסל השופט את השאלה (עמ' 230), וזאת בניגוד גמור לשאלותיו שלו לעדים במהלך חקירתם הנגדית ע"י מר גולדנברג וטוראל.
   • בהמשך החקירה הנגדית העיר השופט הערה שאולי ראה בה שמץ של הומור, אך לא היה מקום להערה זו: "בתור מישהו שלא ניהל את זה אז אני מגלה בקיאות יפה מאוד" (עמ' 242, שורות 18-17). האם אין זו ציפייה לגיטימית משופט שמנהל משפט? מקומן של מחמאות אישיות שלשופט לעצמו לא יכירן במשפט.
   • יצוין, כי לקראת תום חקירתו הנגדית של מר מילוא ע"י טוראל העיר השופט לטוראל: "אדוני שאל שאלות עובדתיות, קיבל תשובות עובדתיות" (ע"מ 245, שורות 8-7). כלומר השופט יודע היטב כי חקירת עדים עוסקת בעובדות ולא בהבנה, בניגוד לשאלות שהציג בעצמו לעד, כפי שהוצג לעיל.
   • ההתערבות של השופט בחקירה הנגדית של חנוך מילוא מגיעה לכאורה עד כדי הטעייתו של מר גולדברג, תוך חשש כבד לאי אמירת אמת לכאורה ע"י השופט:
     • כאשר מר גולדנברג חקר את מילוא בעניין הסכמתו לשמש יו"ר המועצה הציבורית של עמותת "עדי עד הנצחות", שאל מר גולדברג את מילוא: "האם בישיבה הראשונה שפגשתי אותך אני גולדנברג פסי נתן לך מימון (כך במקור. צ"ל – מינוי. א.ג. מ.ג.) להיות יו"ר המועצה הציבורית". תשובתו של מילוא הייתה: "לא נתת לי מינוי, הצעת לי את התפקיד ואני הסכמתי" (עמ' 217, שורות 2 – 4, ההדגשה לא במקור, א.ג. מ.ג.). מספר דקות לאחר מכן, מתפתחת החקירה לעניין הסכמתו של מילוא לשמש בתפקיד הנ"ל, וכך מתנהלים הדברים לפי הפרוטוקול: "ש. (מר גולדנברג): אני אזכיר לך, אמרת שהיה ברור שבפגישה הראשונה בינינו נפגשנו, נתת את הסכמתך, ומאותו רגע היית יו"ר המועצה הציבורית. מילוא: לא אמרתי את זה.  ש.: בסדר.  ת.: לא אמרתי אז ואני לא אומר עכשיו.  ש.: זה מוקלט, אמרת את זה יותר מפעם אחת.  ת.: לא, לא.  ש.: אתה רוצה לחזור בך אתה יכול לחזור.  ת.: אני לא חוזר בי, אני אמרתי שהצעת לי להיות, לא אמרתי ש-. ש.: אתה אמרת הסכמתי.  ת.: לא, לא, סליחה.  ש.: באותו רגע.  ת.: בהחלט, לא, לא, אתה הצגת לי.  כב' השופט: לא, זה רק אדוני אמר (כלומר, לטענת השופט מר גולדנברג הוא שאמר שהעד הסכים ולא העד עצמו בניגוד להקלטת הפרוטוקול, א.ג. מ.ג.) .  מר גולדנברג: בסדר.  כב' השופט: את הסיפא רק אדוני אמר.  מר גולדנברג: או.קיי.  כב' השופט: לא העד (כלומר לדברי השופט העד לא אמר שהסכים לקבל את התפקיד, בניגוד להקלטת הפרוטוקול)" (עמ' 218 ש' 13 – 219, ש' 5, ההדגשות לא במקור, א.ג. מ.ג.).
     • ברור מאליו ואין צורך בכל הוכחה נוספת שאמירתו זו של השופט מוטעית ואינה נכונה, שהרי הדברים מוקלטים וכתובים שחור על גבי לבן. כמובן, שניתן להסביר את דברי השופט כטעות גרידא, שייתכן שנגרמה עקב שכחה. אולם, קשה יהיה לקבל הסבר כזה, ממספר סיבות: [1] הדברים נאמרו בפני השופט כשלוש דקות בלבד לפני כן. [2] הדרך הפשוטה ביותר, האובייקטיבית וגם האמינה ביותר לבדוק את הטענה של מילוא כי לא אמר שהסכים להיות יו"ר המועצה הציבורית, הייתה בדיקת הפרוטוקול המוקלט, אולם לא כך נהג השופט. [3] השופט הוכיח יותר מפעם אחת כי זיכרונו טוב ואף יותר מכך, ולכן טענת שכחה אינה אמינה. [4] נראה כי רצונו של השופט לסייע לתובעים או להפריע למר גולדנברג בהגנתו השתלט לחלוטין עליו ועל חובתו להיות אובייקטיבי ולדבוק באמת. [5] היכרותו של השופט עם מילוא (שאותה מילוא לא זכר, למרות שנתיים של עבודה משותפת בארגון אחד, בו מילוא שימש כסמנכ"ל והשופט כיועץ משפטי) העמידה אותו במצב של ניגוד עניינים, כך שלא היה יכול להשלים עם אפשרות שהעד טועה או משקר, ולכן "קבע", בניגוד לעובדות כי מילוא לא אמר שהסכים לשמש בתפקיד הנ"ל.
     • באמירה זו, איפשר השופט, הלכה למעשה, לעד, עימו עבד בעבר, לשקר לכאורה תוך כדי עדותו בבית המשפט, ובכך לא הותיר למר גולדנברג כל אפשרות לטעון בשלב מאוחר יותר לחוסר אמינות של מילוא, עקב סתירות בעדותו במשפט. ה"שיפוץ", שערך השופט לדברי העד, סייע לו לשופט בפסק דינו להתעלם מחוסר אמינות העד ולקבל את כל טיעוני התובעים ללא עוררין.
     • "טעות" זו משתבצת היטב בהתנהלותו של השופט לאורך כל המשפט, בה הוא לכאורה התנכל שיטתית למר גולדנברג, הפריע לחקירות הנגדיות שלו, עד כדי אמירות או קביעות בהחלטותיו שלכאורה אין קשר ביניהן ובין המציאות. ולכן, אי אפשר להתייחס לאמירה לא נכונה של השופט כטעות. המסקנה הנובעת מכך היא שהשופט לכאורה אמר לא אמת בדברים אלו, והכול כדי לסייע למי שחפץ ביקרם – התובעים והעד עימו עבד בעבר.
     • דוגמא זו, כמו גם התבטאויות והחלטות נוספות של השופט במהלך משפט זה, מבהירה היטב את חשיבות האיסור על ניגוד עניינים, בעיקר במערכת השיפוטית, גם אם ניגוד העניינים הוא קל לכאורה. מכאן גם החשיבות בנקיטת אמצעים כלפי כל עובד ציבור, וקל וחומר שופט, המפר כלל זה.
   • דוגמה נוספת להתערבות מגמתית של השופט בחקירת מילוא היא ניסיונו, שכשל, לשים מילים בפי העד, כאשר השופט מחליט לקטוע את החקירה הנגדית שמנהל מר גולדנברג ובכך מכשיל את קו החקירה של מר גולדנברג, ומנסה להטות את העדות נגד מר גולדנברג מר גולדנברג: "ש. (מר גולדנברג): אני שואל אותך אם לא הפתיע אותך שפסי גולדנברג שמגייס, מסביר לך על העמותה, עושה את כל הפעילות, והוא לא מופיע בעמותה כחבר, זה לא שאלה טריוויאלית בעיניך? ת. (מילוא): אני צריך לך תשובה? ש. בודאי. ת. לא הפתיע אותי. ש. למה? ת. ככה. ש. זאת התשובה? ת. כן. כב' השופט: טוב, אז אני אשאל אותך עכשיו שאלה. ת.אני לא יודע מה. כב' השופט: אז אני עכשיו אשאל שאלה אחרת. ת. אני לא יודע מה לענות שלך (כך במקור – א.ג. מ.ג.). כב' השופט: דקה. ת. אני פשוט לא יודע מה לענות לך, אתה שואל אותי למה. עו"ד גולדנברג (כך במקור, אף שאינו עו"ד, א.ג. מ.ג.): זו תשובה נהדרת. ת. יפה. כב' השופט: עכשיו אני רוצה לשאול שאלה. לפי ההבנה של אדוני בפגישה או בפגישות שאדוני קיים עם מר גולדנברג בהקשר של אותה עמותת עדי עד, האם אדוני הבין שלמר גולדנברג יש איזשהו אינטרס בעמותה או בפעילות שהיא עתידה לבצע? ת. אני הבנתי, אני הבנתי מהפגישה הזאת שהיוזם, הדוחף, והמארגן את כל העניין הזה, זאת ההתרשמות שלי הייתה, היה מר פסי גולדנברג. כב' השופט: כן, אבל אני לא שאלתי על יוזמה אלא על אינטרס. ת. אני לא יודע, אני לא יודע על האינטרס" (עמ' 236: 5 – עמ' 237: 5).
   • גם כאן עולה כי השופט בהתנהלותו לא היה אובייקטיבי כפי ששופט חייב להיות, אלא נטה, ולא מעט, נגד הנתבעים, תוך התערבות שהקלה על העד. הוא אף שאל שאלות שתשובות להן מקומן בתצהיר העדות הראשית של העד, והעדר עובדות אלו בתצהיר מעידות על העד ואל לשופט לתקן מחדליו של עד שנמנע מלהצהיר על עובדות רלוונטיות למשפט ולאפשר לו לתקן את תצהירו. לו רצה השופט לעזור לבעל הדין שאינו מיוצג ולא לחבל בחקירה הנגדית היה עליו לשאול את העד מדוע עובדות אלה לא הוזכרו בתצהיר העדות הראשית. בכך הובלטה נטייתו של השופט נגד הנתבעים.
7. התנהלות השופט בחקירות עדי התביעה האחרים:

גם בחקירתם של עדי תביעה אחרים לא טמן השופט ידו בצלחת וסייע לתובעים במידה משמעותית ביותר, ובכך סייע דווקא לבעלי הדין שהיו מיוצגים תוך שהוא נמנע מלהסביר ולסייע כמצוות הדין לנתבעים – בעלי הדין שלא יוצגו ע"י עו"ד.

• טרם תחילת חקירתו הנגדית של מר מרצבך, בניגוד לדין נענה השופט לבקשת עו"ד לינצר לשאול את העד מספר שאלות כחקירה ראשית (עמ' 130 – 131). השופט הוכיח במקומות אחרים שהוא מכיר את הדין (כך למשל, כשדחה את בקשת עו"ד קרני, ב"כ התובעים, להציג מספר שאלות בחקירה ראשית לעד מילוא לפני תחילת חקירתו הנגדית (עמ' 198).
• בחקירתו הנגדית של העד,מר מרצבך,ביקש מר גולדנברג להגיש מסמך. וראה זה פלא, לא ב"כ התובעים התנגד להגשתו אלא השופט: "יכול להיות. אבל השאלה אם אדוני יכול להציג אותו באמצעות העד. מה גם שאדוני הגיש תצהיר ואחרי שתצהירו של מר מרצבך כבר הוגש" (עמ' 148, שורות 12-10). כמובן שב"כ התובעים קפץ על המציאה והתנגד להגשת המסמך, ומנוסח דבריו עולה כי היוזמה להתנגדות להגשתו הייתה של השופט: "טוב, אני כמובן מתנגד להגשה" (עמ' 148, שורה 13). התערבות השופט במקרה זה חמורה במיוחד: אם בעל דין אינו מתנגד להגשת מסמך, השופט אינו רשאי למנוע את הגשתו ולכל היותר נותרה לו האפשרות ליתן למסמך כאמור משקל שולי, אך אינו רשאי להתנגד להגשתו כאילו הוא בעל הדין שכנגד, כפי שנהג במקרה זה. גם בהתערבות זו חרג השופט מהכללים המקובלים ולכאורה סייע סיוע של ממש לתובעים המיוצגים.
• בהמשך חקירתו הנגדית של מרצבך העיר השופט למשמע שאלתו של מר גולדנברג את ההערה הבאה: "מה זה, זה הצהרה לעם ישראל?" (עמ' 150, שורה 9), מי שמו להעיר בנוסח זה? הרי מתפקידו כשופט היה להסביר למר גולדנברג, בעל הדין שאינו מיוצג, כיצד מנסחים שאלה בחקירה נגדית ולא להעיר לו הערה ארסית כפי שעשה.
• ובאותו עניין, כאשר מר גולדנברג ניסה להגיש תצהיר ערוך כדין של מרצבך, שהוגש בהליך אחר, ניסה השופט למנוע את הגשתו כראיה באומרו למר גולדנברג: "אני לא בטוח שאני אוהב את השיטה הזאת, בתור מי שצריך להתמודד" (עמ' 150, שורות 24-23). שופט אינו אמור לאהוב או לא לאהוב קו חקירה נגדית והגשת ראיות במסגרת החקירה הנגדית, ובוודאי שלא לטעון שהגשת ראיה תכביד עליו, כפי שעולה מדבריו אלה.
• בהמשך חקירתו הנגדית של מרצבך קטע השופט את החקירה שערך מר גולדנברג והפסיק את ההקלטה בלא כל נימוק או הסבר (עמ' 152, שורה 4). מיד עם חידוש ההקלטה אנו שומעים כי מר גולדנברג ממשיך בחקירתו הנגדית. מדוע עצר השופט את ההקלטה ומדוע קטע את החקירה הנגדית? לשאלות אלה אין הסבר, אף שברור שקטיעת רצף חקירה נגדית פועלת לרעת החוקר ולטובת העד. קטיעת הקלטה ללא הסבר אמין פוגעת בטוהר ההליך המשפטי ובאמון הצדדים בפרט ובאמון הציבור בכלל במערכת המשפטית.
• אך בכל אלה לא סגי. כאשר מר גולדנברג ניסה לדלות מהעד תשובות באשר לערך חברה וממתי הייתה לעד נגישות לחברה המשותפת (לחברת מולטימדיה קיד), התערב השופט והעיר בצורה לא עניינית ובלא מעט רוע כלפי מר גולדנברג, תוך הפסקת רצף החקירה הנגדית: "מר גולדברג (צ"ל – גולדנברג, הטעות במקור, א.ג., מ.ג): אדוני, אני רק מבקש לקבל תשובה ממתי היתה לו נגישות, כב' השופט: כן, אבל נדמה לי, אדוני טייל פעם על החוף?   מר גולדנברג: הרבה מאוד.   כב' השופט: יופי. אדוני בטח ראה את התופעה שכולנו רואים שם שיש שובר גלים ויש גלים.   מר גולדנברג: כן.   כב' השופט: כן. כשאתה חוזר למחרת הגלים הם חדשים, שובר הגלים במקומו עומד. אדוני שאל את אותה שאלה כבר 8 פעמים, קיבל את אותה תשובה 8 פעמים." (עמ' 158, שורות 18-10). קריאה     זהירה של הפרוטוקול מעלה כי גם אם חזר מר גולדנברג על שאלות, הרי שבכל פעם ניסח את השאלות ניסוח שונה, שיטת חקירה זו לגיטימית ונכונה ומטרתה לדלות את האמת מפי העד ולבדוק האם הוא עקבי בגרסתו. מכאן שהערתו של השופט לא הייתה עניינית והיה בה ניסיון שקוף לחבל בחקירה הנגדית של העד ע"י מר גולדנברג, שכן לא ניתן להסביר בדרך אחרת לא את המשל של השופט ובוודאי לא את האמירה המוגזמת שהשאלה נשאלה 8 פעמים. בכל מקרה, גם אם השאלות מיותרות וחוזרות על עצמן, ב"כ התובעים הוא שהיה צריך להתנגד להן ולא השופט. גם בכך, סייע השופט לתובעים המיוצגים.
• השופט לא הסתפק באמירותיו הקודמות, וכאשר העד התחמק מלהשיב ישירות לשאלה של מר גולדנברג, השיב השופט למר גולדנברג במקומו של העד: "מר גולדברג (צ"ל – גולדנברג, הטעות במקור): אני שאלתי לאן אתה דאגת להעביר, כב' השופט: לבנק מזרחי בגבעתיים" (עמ' 159, שורות 24-23). צר לח"מ, אך מעולם הם לא שמעו על שופט שאינו מניח לעד להשיב, אלא משיב במקומו לשאלה שנשאל העד בחקירה נגדית.
• כאשר מר מרצבך נחקר בחקירה נגדית ע"י טוראל, לא עברו אלא דקות ספורות עד שהשופט החליט כי החקירה הנגדית הסתיימה, לא ברור מדוע החליט כך והסברו של השופט אינו סביר בעליל: "פשוט זאת היתה התחושה שלי" (עמ' 185, שורה 14).
• בהמשך החקירה הנגדית של מרצבך ע"י טוראל, השיב ב"כ התובעים, עוה"ד לינצר, לשאלות טוראל במקום העד, ועניין זה לא זכה לכל תגובה מצד השופט (עמ' 190, שורה 27 – עמ' 191 שורה 4). ברור, שאם השופט התיר לעצמו להשיב במקום העדים, הוא יתיר זאת גם לב"כ כוחם של תובעים שהוא חפץ ביקרם ושעם עדיהם הייתה לו היכרות מוקדמת.

8. התנהלות השופט בחקירתו הנגדית של התובע 1 מר דוד רובנר:

אם עד כה ראינו כי השופט הפריע לכאורה לניהול תקין של חקירות נגדיות, ופעל באופן שהיקשה על הנתבעים לקיים את החקירה הנגדית כפי שרצו ותכננו, והכול תוך הערות שאינן מכבדות את מעמדו של שופט ואת בית המשפט, ותוך פגיעה בנתבעים ובמיוחד בנתבע 1, הרי במעורבותו של השופט בחקירתו הנגדית של התובע, מר רובנר (להלן: "רובנר") נחצו לכאורה  כל הגבולות, כפי שיוצג להלן:

• תחילה נחקר רובנר ע"י טוראל. לא נרבה הפעם במובאות (שכן כל הפרוטוקול פתוח לעיון), ודי אם יצוין כי השופט בחר להתערב ולנהל חקירה נגדית משל עצמו ובכך מנע מטוראל לחקור את רובנר כפי שתכנן. עניין זה בולט לכל אורך פרוטוקול ישיבת בית המשפט מיום 10.6.2010.קריאת הפרוטוקול מצביעה על כי השופט מצא לנכון לשאול את רובנר עשרות שאלות ולקטוע פעמים רבות את רצף החקירה של רובנר ע"י טוראל. לצורך זהו כדי להבליט את היות ההתערבות גסה וחד-צדדית, נציג להלן מקרים ספורים, מתוך רבים, המצויים בפרוטוקול.
• כמו התייחסותו השלילית של השופט כלפי מר גולדנברג, השופט לא נמנע מהערות פוגעניות גם כלפי טוראל, תוך הדגשת זלזולו בטוראל: "כן, אני רוצה לשאול כאן קצת שאלות, הן נוגעות לשאלות שאדוני כבר נשאל, ולשאלות שלבטח עוד ישאל." (עמ' 249, שורות 11-10). עם כל הכבוד לידע ולניסיון של השופט, הוא אינו יודע אילו שאלות ישאל טוראל, ובכל מקרה, גם אם הוא סבור שהוא יודע, אין זה תפקידו לנהל את החקירה הנגדית במקום הנתבע. כמות השאלות ששאל השופט, ניסוחן ומהותן מעידות כי לא היה בכך סיוע לצד לא מיוצג, אלא החלפתו, עד כדי פגיעה ביעילות החקירה הנגדית ובמקרים רבים סיוע לעד – התובע. במקום אחר השופט שינה נוסח שאלה של טוראל, תוך שרמז כי אפשר והיה מקום להתנגד לשאלה: "ש. (טוראל, א.ג.): אני מפנה אותך בחזרה להסכם, לאותו הסכם מהילטק ברזיל, מי לפי ההסכם אחראית על השיווק, מי אחראי על השיווק של המערכות. כבוד השופט: לא, השאלה היא לגיטימית ואני אסביר למה. אני בדרך כלל כששואלים מה כתוב אני מתערב, למה לא התערבתי פה? מכיוון שהשאלה היא לא מה באמת מהכתוב, אלא השאלה היא מה הייתה ההבנה…" (עמ' 257, שורות 20-14). אם השאלה לגיטימית, כדברי השופט עצמו, מדוע הוא אינו מחייב את העד להשיב עליה? כלומר לא די שהשופט התערב, בניגוד להצהרתו בפתח דבריו, אלא שהוא מצא לנכון לפרש את השאלה כך שלרובנר יהיה קל להשיב עליה,שכן במקום שאלה העוסקת בעובדות הפכה שאלתו של טוראל, בתיווכו של השופט, לשאלה העוסקת בהבנה סובייקטיבית של העד. מה גם שאמירת השופט שאין מדובר בשאלה עובדתית אינה נכונה. בכך סייע השופט לרובנר להתחמק מעובדות, שייתכן שאינן נוחות לעד. זו כנראה הסיבה האמיתית להתערבותו.
• בהמשך, פרט לכך שהשופט הירבה בשאלות, הוא מנע מרובנר להשיב לשאלה ע"י שימת מילים בפיו, כאשר בדבריו הוא טען כי לשאלה כבר ניתנה תשובה, אף שמקריאת הפרוטוקול עולה כי השאלה נותרה עד כה ללא מענה: "כב' השופט: אנחנו כבר קיבלנו תשובה בעניין הזה שלבדיקת הנאותות שלא עסקה בזה. מר טוראל: או.קיי. בסדר. כב' השופט: אנחנו כבר יודעים שהתשובה שלילית, בוא נתקדם." (עמ' 259, שורות 25-22). יודגש כי בחקירה נגדית נהוג ורצוי לשאול שאלות בעלות תוכן דומה על מנת למצוא אי דיוקים וסתירות בדברי העד, וכאן מנע זאת השופט מטוראל.
• בהמשך שוב התערב השופט וניסח שאלה באמצעותה הוא שם מילים בפיו של רובנר, כשלמעשה הוא השיב במקומו: "ת. (רובנר, א.ג.): עם דורון טוראל לא שוחחתי, כפי שאמרתי אני לא הכרתי את דורון טוראל. כב' השופט: כן, ועם מר גולדנברג או עם אדם שלישי כלשהו?    ת. עם מר גולדנברג כן שוחחתי, בודאי ששוחחתי" (עמ' 262, שורות 22-19). כלומר אף שטוראל לא שאל כלל, באותו הקשר, עם מי שוחח רובנר, ניסח השופט שאלה לרובנר ובאמצעותה שם בפיו תשובה. גם אם חש השופט צורך לברר עניין זה, לכל היותר, היה עליו לשאול שאלה פתוחה, כגון: "עם מי עוד שוחחת? "אף כי גם התערבות כזו היא מיותרת ופוגעת בחקירה הנגדית של טוראל את העד.
• חד צדדיותו של השופט נגד הנתבעים בכלל ונגד מר גולדנברג בפרט, והכשלת חקירתו הנגדית של רובנר ע"י הנתבעים בולטת ביתר שאת בהתערבותו ללא הרף של השופט בחקירה הנגדית אותה ניהל מר גולדנברג, כפי שיוצג להלן.
• כבר בתחילת החקירה הנגדית של התובע, מר רובנר, ע"י מר גולדנברג, השופט פירש שאלה עובדתית של מר גולדנברג באופן המשנה את השאלה לחלוטין: "כב' השופט: סליחה, אדוני ביקש ממנו עמדה" (עמ' 297, שורה 4).
• בהמשך כאשר מר גולדנברג הציג מסמך של הבנק לעד, השופט ניהל ויכוח עם מר גולדנברג אודות מסמך זה, ובכך עשה את עבודת התובעים, וחסך מהעד צורך לענות על השאלה: "כבוד השופט: אגב סליחה שאני אומר, אבל דוגמאות החתימה בדף השני, בכלל כל המסמך הזה הוא לא בפתיחת החשבון הוא ביולי 2000. מר גולדנברג: נכון. כב' השופט: זה מה שכתוב בו, תאריך מילוי הטופס, וגם העובדה שמר אורבך חתום שם מדברת בעד עצמה. זה לא מפתיחת החשבון.   מר גולדנברג: לא, המסמך נקרא פתיחת חשבון, תאריך פתיחת חשבון 30.3.99.   כב' השופט: אבל תאריך המסמך הזה הוא יולי 2000. מר גולדברג (צ"ל גולדנברג, הטעות במקור): הוא בא להסביר את נושא החתימות ביום.   כב' השופט: 24.7.2000 נכון…" (עמ' 301, שורות 21-10).
• בהמשך העיר השופט הערה הנחזית להיות לטובת מר גולדנברג בעניין קיום פרוטוקול שאומת ע"י עו"ד בכר (עמ' 307, שורות 22-20), אולם הרושם מתקלקל, כאשר השופט העיר למר גולדנברג, שמקומה של ההערה הוא בסיכומי התובעים ולא בהערה של שופט לבעל דין באמצע חקירה נגדית, על שלא שאל את העד, עו"ד בכר, בעניין זה: "כב' השופט: העד (עו"ד בכר, א.ג, מ.ג.) היה פה, חבל שהוא לא נשאל דווקא את השאלה הזאת" (עמ' 307, שורה 26). בכך, יותר מאשר רמז השופט לב"כ התובעים מה כדאי להם לכתוב בסיכומיהם. "רמז" זה מהווה סיוע ישיר לתובעים בדבר תוכן הסיכומים שיהיה עליהם להגיש.
• ומיד בהמשך, השיב השופט לשאלה של מר גולדנברג במקום להשאיר לעד מקום להשיב, ובכך הכניס הוא מילים לעד שחוזר אחרי תשובת השופט כהד: "ש. (מר גולדנברג, א.ג., מ.ג.): משפחת רובנר הייתה שותפה? ת. (רובנר, א.ג., מ.ג.): משפחת רובנר לא הייתה שותפה. כב' השופט: בנטוויירלס? אז התשובה היא כן. ת. (רובנר, א.ג., מ.ג.): כן." (עמ' 309, שורות 12-9). השופט המשיך לשים תשובות בפי העד: "ש. (מר גולדנברג, א.ג., מ.ג.): שנה? כב' השופט: 1998? ת. (רובנר, א.ג., מ.ג.): 1998." (עמ' 309, שורות 18-16). אין זה מתפקידו של השופט לעזור לעד הנחקר בחקירה נגדית להיזכר בעובדות,  אך השופט במקרה שלנו נהג אחרת, ובלא מעט פעמים.
• לו חפץ השופט להסביר למר גולדנברג, שכאמור אינו מיוצג, היבטים בדיני הראיות היה מעיר לרובנר, בעת שזה העיד אודות דברים ששמע לדבריו מפיעו"ד ויינרוט, על הסברים שניתנו ע"י עו"ד נחושתן, בשיחה בה רובנר לא נכח,כי דברי עו"ד ויינרוט הם בבחינת עדות מפי השמועה. לכן, היה עליו להעיר לעד כי עדותו בעניין זה אינה קבילה בכל הקשור לאמיתות השיחה בין עו"ד ויינרוט ובין עו"ד נחושתן. אולם הפעם בחר השופט שלא להביע דעתו בעניין עדות מפי השמועה, אף שידוע לו היטב שמר גולדנברג הוא הדיוט בענייני משפט ובוודאי שבדיני ראיות, ובכך פעל בניגוד לדין, שכן הסבר מהי עדות מפי השמועה אינו פוגע באובייקטיביות של השופט (עמ' 312, שורות 12-8). לעומת זאת, אי מתן הסבר כזה במקום שיש להסבירו – מעיד על חוסר אובייקטיביות.
• כאשר דברי העד חורגים מהשאלה שמר גולדנברג שאל, ביקש העד מהשופט: "ת: אני מבק שאדוני השופט שלא יפריע לי להגיד את מה שאני." מעיר השופט למר גולדנברג: "כב' השופט: אדוני ישאל את השאלה אבל לא באמצע, כן." (עמ' 315, שורות 14-13).
• בהמשך סוף סוף העיר השופט גם לב"כ התובעים, עוה"ד לינצר: "כב' השופט: מר לינצר כל ההערות האלה הן לא במקום." (עמ' 320, שורה 22). אך הערה זו היא היוצאת מן הכלל ולא הכלל, ומכאן שהערתו זו של השופט מעידה על הכלל.
• ושוב הזכיר השופט לעד עובדות במהלך חקירתו הנגדית: "כב' השופט: אדוני יזכור שמדובר פה על הבורד של סקופ" (עמ' 340, שורה 19).
• השופט המשיך וחקר את העד תוך קטיעתו של מר גולדנברג אין ספור פעמים, ומידי פעם המשיך לשים תשובות בפיה עד: "ש. (מר גולדנברג, א.ג., מ.ג.):זאת אומרת שהיו שלושה אנשים בתוך החברה הגדולה. כב' השופט: כן, אבל לפי גרסת העד שלושה אנשים לא בו זמנית. ת. (רובנר, א.ג., מ.ג.): לא בו זמנית. כב' השופט: כל פעם מישהו אחר. ת. (רובנר, א.ג., מ.ג.)?: כן. " (עמ' 358, שורות 15-11). במצב זה, אין לדעת מה היו התשובות של העד עצמו, ללא הסיוע הבלתי צפוי (או אולי המאוד צפוי במשפט זה) שקיבל העד מהשופט.
• השופט קטע את החקירה הנגדית של מר גולדנברג ואילץ אותו לגלות את קו החקירה, תוך שהוא הזהירו שאם לא כן – הוא לא ירשה לו להמשיך לחקור: "כב' השופט: סליחה, אני אומר עוד פעם שנדמה לי עם כל הכבוד ובכל הזהירות שאנחנו מערבבים פה בין השאלה כמה כסף טוענת החברה האמריקאית שהחברה הישראלית שבפירוק חייבת לה, לבין השאלה כמה כסף טוען מר רובנר שהוא שילם לנושי החברה האמריקאית במקום החברה האמריקאית, אלו שני מישורים שלא ממש ברור לי למה יש ביניהם חפיפה, על פניו אין ביניהם חפיפה, אינני יודע מה טיב הקשר ביניהם, וכל עוד הוא לא יובהר לי, קו החקירה הזה לא יכול להביא אותי לשום דבר. מרגולדנברג: אם אני אבהיר אותו עכשיו אני אחשוף את דרך החקירה שלי על הסכומים." (עמ' 368, שורה 18 – עמ' 369, שורה 1).
• לאחר אין ספור שאלות שהשופט שואל, אשר יתכן ואת חלקן נכון היה שישאל, אך ברור כי הן משבשות לחלוטין את החקירה הנגדית שמנסה מר גולדנברג לחקור את העד, מוצא השופט מקום להעיר למר גולדנברג: "אדוני שואל עכשיו האם העד מסוגל לזכור פרט אחד" (עמ' 388, שורה 14), כלומר, השופט באמירתו זו נותן לרובנר לגיטימציה לשכוח עובדות, במקום להניח לרובנר להשיב לשאלה, וגם אם יענה שאינו זוכר, זו תהיה תשובתו ולא התשובה שהשופט שם בפיו. בהמשך נראה, שכאשר השופט עצמו חוקר את טוראל, הוא מנסה לאלץ את טוראל להשיב מזיכרונו ואינו נענה לבקשות חוזרת ונשנות של טוראל להציג לו מסמך, שהוגש כדין, וראה סעיף 10.4 להלן.
• ושוב קטע השופט את החקירה הנגדית (זאת לאחר שפע התערבויות בחקירה הנגדית, שאף הפכה מידי פעם לחקירת מר גולדנברג ע"י השופט באשר למשמעות מסמכים שהגיש) תוך מתן פירוש לדברי העד, אף שהדברים שאמר רובנר אינם עולים בקנה אחד עם פרשנות השופט: "לכן זה בדיוק מה שהעד אומר, הוא לא אומר שהדברים לא נכונים, אבל הוא אומר שהדברים לא רלוונטיים לרשימה שמתיימרת לכלול את מה ששולם בעקבות המיזוגים". ומר גולדנברג מעיר: "זאת לא הייתה השאלה שלי. "אך השופט בשלו: "אילו היה כתוב לאחר תאריך המיזוג אז זה משהו אחר."ומר גולדנברג נאלץ לחזור על דבריו: "אדוני אני מצטער, זאת לא הייתה השאלה שלי, לא שאלתי על מיזוגים כלל."ורק עתה נאלץ השופט להודות בטעותו כי "לא, לא, אדוני שאל". (עמ' 397, שורה 22 – עמ' 398, שורה 2).
• דו-שיח זה נמשך ונמשך, גם כאשר השופט טען כי טבלאות שמר גולדנברג רוצה להציג לרובנר אינן רלוונטיות. האם זה תפקידו של שופט? הן בכך הוא מסכל את יעילות החקירה הנגדית. יש לציין כי לפחות בסיום השיחה בדבר חשיבות אותן טבלאות, העיר השופט לעו"ד לינצר על כי הוא מתנגד לשאלה שטרם נשאלה, אך אין בהערתו זו כדי להעיד על אובייקטיביות של השופט, לאחר ששיטתית הפריע ללא הרף למר גולדנברג בחקירתו הנגדית. ובהמשך אף העיר השופט למר גולדנברג הערה שאינה במקומה ביחס לאחת משאלותיו לרובנר: "שהיא היחידה שאולי היא צריכה להישאל" (הכוונה לשאלה שמר גולדנברג עומד לשאול את העד, א.ג., מ.ג., עמ' 399, שורה 27).
• התערבותו של השופט התישה את מר גולדנברג והוציאה אותו מכלל הריכוז, ולאחר אין ספור אמירות הקוטעות שוב ושוב את רצף החקירה הנגדית ביקש מר גולדנברג: "אני צריך הפסקה של כמה דקות. לא, אני כבר אמשיך, בגלל שאני איבדתי את יכולת הריכוז." (עמ' 417, שורות 18-17).
• השופט ניחן גם בכישרון נבואי, וכאשר קטע פעם נוספת את החקירה הנגדית של מר גולדנברג הוא העיר: "הפואנטה היא השאלה שמר גולדנברג עומד בודאי עומד לשאול והיא, האם במקום שמיועד לחתימת יו"ר שם חתום מר רובנר" (עמ' 425, שורות 23-21). ובכל מקרה, אל היה לשופט לומר את שאלתו של מר גולדנברג טרם נשאלה. גם כאן, וגם במקומות אחרים, בהם השופט שאל שאלות, שהוא סבר שנתבעים ישאלו בהמשך, הוא לא רק קטע את רצף החקירה הנגדית, אלא אף שיבש את מהלכה, שכן לסדר הפנימי בין השאלות יש בדרך כלל משמעות.
• מאוחר יותר העיר השופט באשר למידת הבנתו את הנאמר: "כב' השופט: דרך אגב לדעתי גם מי שכתב את הטקסט הזה הבין את זה, מפני שזה לא יכול להיות או במקום אחר אם זה כבר קיים במקום הזה." (עמ' 428, שורות 5-3). בכל מקרה, מקומן של אמירות כאלה של שופט, אם בכלל, הוא בהכרעת הדין.
• כאשר מר גולדנברג חקר את רובנר לגבי מסמכי בנק התערב השופט ושוב בדרך לא ראויה: "כב' השופט: אם השאלה מבוססת על המסמך אז היא לא נכונה… מפני שהמסמך הזה לא כולל שעבוד של המרכז… המסמך משעבד זה זכויות לקבל כסף עבור המרכז, ולא את שעבוד המרכז באופן פיזי ככל שהוא קיים או יהיה קיים, או. קיי? אז לכן אמרתי, אם השאלה מבוססת על המסמך אז היא לא מבטאת הבנה נכונה של מהות המסמך. "עד כי מר גולדנברג נאלץ לומר לבית המשפט כי "חבל שהפרעתם לי בחקירה, מפני שרציתי שתי שאלות ברצף ולא התייחסתי למסמך" (עמ' 429, שורות 15-5), וזו הוכחה נוספת כי התערבות השופט בחקירה הנגדית הכשילה את מר גולדנברג. זאת ועוד, מקומה של התייחסות למידת הבנה של מסמכים הוא בפסק הדין ולא בהתייחסות לשאלות הצדדים בעת חקירת העדים.

9. התנהלות השופט בעניין הזמנת עדים מטעם הנתבע, ובהם: מר בן אליעזר ומר יהלום:
   • ביום 28.3.2010 הגיש מר גולדנברג לשופט בקשה לזימון עדים. מר גולדנברג פרט בבקשתו את הסיבות שאילצו אותו לבקש מבית המשפט לזמן את העדים בלא להחתימם על תצהירי עדות ראשית, ובהן תיאור מידת הרלוונטיות של כל עד, והסיבות לחוסר היכולת לקבל מהעד תצהיר: ממקורביהם של התובעים, עובדי ציבור. בסעיף 8 לבקשה, ציין מר גולדנברג: "פניתי למספר עדים למסור תצהירים אולם הם הודיעו לי שהם מעדיפים להיות מוזמנים על ידי בית המשפט" ולכן סירבו להגיש תצהירי עדות ראשית. בהחלטתו, מיום 19.4.2010, קבע השופט כי "לא נטען שנעשה ניסיון לקבל תצהירים מהעדים". אחת משלוש: או שהשופט לקה לכאורה בהבנת הנקרא בעת שקרא את הבקשה, או שהתייחס אליה יחס לא ראוי ולא קראה בעיון או שלכאורה השופט לא כתב אמת, ולכן קבע בהחלטתו עובדות בניגוד לעובדות שפורטו בבקשה. לא ניתן להסביר ולו באופן דחוק מדוע החליט השופט כפי שהחליט, וההסבר היחיד הסביר הוא חשד לכאורי כי השופט לא כתב אמת בהחלטותיו. הן לא יתכן שהשופט לא הבין את הנקרא או לא קרא בעיון את הבקשות המוגשות אליו, ומכאן טענת השופט כי "לא נטען שנעשה ניסיון לקבל תצהירים מהעדים "מופרכת (ראה בעניין זה בסעיף 12 להלן). בולט לעין כל כי החלטותיו אלו של השופט היו באופן שיטתי לחובת מר גולדנברג ולטובת התובעים וב"כ עו"ד לינצר.
   • גם בבקשה נוספת ומורחבת, שהגיש מר גולדנברג ב – 25.4.10, לזימון עדיו, הוא חוזר על הסיבות שלא הצליח לקבל מהעדים הפוטנציאליים תצהירים, כמצוין בבקשה בסעיף 10: "העדים הם מכרים וקרובים של התובעים, העדים אינם מוכרים למבקשים, העדים ביקשו לא להגיש תצהירים והעדים מנועים מלתת תצהיר". אולם, למרות שיותר מפעם אחת הובאה לידיעת השופט הסיבה לאי הגשת תצהירים על ידי העדים, שביקש מר גולדנברג להזמין, לא הודה השופט בטעותו.
   • בהחלטתו, בעניין זימונו של מר בנימין בן אליעזר, החליט השופט כי מר בן אליעזר לא יוזמן להעיד עקב הצורך בפנייה ליו"ר הכנסת בטרם יתאפשר לזמנו להעיד, או כלשון ההחלטה: "העד מס' 1 (מר בנימין בן אליעזר, א.ג., מ.ג.) לא יוזמן, ולו משום שהזמנתו מחייבת אישור יו"ר הכנסת" (החלטת השופט בפתקית מיום 16.5.2010), זה הטעם היחיד לדחיית בקשתו של מר גולדנברג לזמן עד זה. האם העובדה שהזמנת ח"כ להעיד מחייבת אישור כזה – היא עילה מספקת לדחיית בקשת בעל דין להזמנתו, ובעיקר כשזו העילה היחידה?
   • אולם, למרבית הפליאה, במענה לבקשת מר גולדנברג כי השופט יפסול עצמו (סעיפים 37-35 לבקשה), שאחד מטעמיה היה דחיית בקשתו של מר גולדנברג לזמן את מר בן אליעזר להעיד מטעמים פרוצדורליים, מעלה השופט טיעונים שלא היו חלק מהנמקת החלטתו המקורית שלא לזמן את מר בן אליעזר להעיד: "שנית, יוזכר כי שהתובעים לא העלו כל טענה כלפי העד אישית, ולכן אין זה בהכרח מחוייב המציאות שרק הוא, ורק משום תפקידו הנטען כיו"ר העמותה יוכל להעיד בנושא זה…" (סעיף 10 להחלטת השופט מיום 3.6.2010)".
   • עולה כי השופט הבין היטב שהנמקתו הראשונה לדחיית הבקשה לזימון מר בן אליעזר להעיד עמדה על כרעי תרנגולת והייתה ריקה מתוכן ונסמכה על טיעון שגוי וטכני. על כן, הוא הוסיף עליה שני טעמים מהותיים: האחד שהתובעים לא טענו נגד העד, והשני, שאין זה מחויב המציאות שהעד כיו"ר העמותה הוא היחידי היכול להעיד בנושא העמותה וקשריה עם מר גולדנברג. לעניין טעמים אלה: האם בעל דין אינו רשאי לזמן עד שלבעל הדין האחר אין כלפיו טענות? בפני השופט לא היה כל מידע שאפשר לו לקבוע כי יו"ר עמותה אינו העד היחיד הנכון. כלומר גם טעמים אלה אין בהם ממש. הדין קובע חד-משמעית כי משנחתמה החלטה, עומדת היא בפני עצמה והשופט אינו רשאי לתקנה או לשנותה אלא בתנאים שבחוק, למעט תיקון טעות כאמור בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984, ומכאן שבהעלאת טעמים חדשים להחלטתו זו פעל השופט בניגוד לחוק!
   • זימון מר שאול יהלום מעלה אף הוא תהיות באשר לשופט. מפרוטוקול הדיון מיום 26.6.2010 עולה כי מר גולדנברג ניסה להגיע להסכמה שתייתר את עדותו של מר יהלום. אולם ב"כ התובעים, עוה"ד לינצר, לא נענה בחיוב, ומדבריו בדיון עולה חד משמעית כי עו"ד לינצר לא היה נכון להסדר שימנע את הצורך בעדותו של מר יהלום. לדברי עו"ד לינצר יש חשיבות לעדות מר יהלום כדי להחליט אילו מסמכים ניתן להגיש לבית המשפט: "בסדר, אבל אצלו זה קריאת (כך במקור– א.ג. מ.ג.) ים סוף כל השנה. בכל אופן אני מציע שמר יהלום יעיד 5 דקות ואנחנו נביא את המסמכים שאנחנו מסכימים דרכו, מה שאנחנו לא מסכימים אנחנו נגיד, והדבר הזה יתייתר ונגמור את הפרשה" (עמ' 333, שורות 24-21). והנה, השופט לא העיר דבר לעוה"ד לינצר על התנהלותו זו, שגרמה לזימונו פעם נוספת ומיותרת של מר יהלום להעיד, אך תהה מדוע מר גולדנברג ביקש לזמנו להעיד.
   • יוער כי, אף שבדבריו תלה השופט את הזימון בחריצות יתר של מזכירות בית המשפט, הוא לא הורה לבדוק כיצד נפלה טעות זו ומדוע זומן העד, על אף שלפי הדיון שנערך בפני השופט ברור היה שזימון מר יהלום היה לפי דרישתו של עו"ד לינצר, שסירב להגיע להסכמה דיונית בעניינו של מר יהלום עם מר גולדנברג. כנראה, שלכאורה הכול היה כשר אצל השופט כדי למנוע ביקורת אמיתית ונכונה מב"כ התובעים.
10. חקירתו הנגדית של הנתבע 3 מר דורון טוראל:
    • גם הפעם הירבה השופט לשאול את העד שאלות במהלך חקירתו הנגדית ע"י ב"כ התובעים. אולם, להבדיל ממעורבותו בחקירתם הנגדית של העדים מטעם התובעים ובמיוחד בחקירתו הנגדית של חברו משכבר הימים של השופט, עוה"ד בכר, התערבות השופט הפעם אינה בדרך של הכנסת מילים בפי העד או העמדת קשיים בפני החוקר. נהפוך הוא, הפעם הוא ניהל חקירה נגדית משל הוא ב"כ בעל הדין שכנגד, שמטרתו הברורה במקרה של עד זה, שהוא אחד הנתבעים, היא להקשות על העד ולמצוא סתירות בעדותו תוך סיוע ישיר לתובעים.
    • דוגמה לכך היא בשאלות הבאות ששאל השופט: "כב' השופט: מי זה הם? ת (טוראל, א.ג., מ.ג.): דיבר איתי בבדיקת נאותות, אם אני לא טועה, זה היה אסף שמר שדיבר איתי. בבדיקות נאותות לפני כן, לא, זה היה אסף שמר שהוא דיבר איתי ומקסלמן את קסלמן זה בטוח שהוא דיבר. דיבר. אני לא זוכר אם נפגשנו, אבל אני זוכר שהוא דיבר איתי. כב' השופט: מה זה דיבר ולא נפגשנו, זה בטלפון? ת: בטלפון, כן. לא זכור לי אם מישהו נפגש איתי. כב' השופט: אדוני יכול לזכור על מה, מה הוא שאל באותה שיחה, אותו מר שמר? ת: שאל ועלה נושא של החברות, על הילטק, על דורון טוראל, על העיסוקים, על מה אני עושה עם מולטימדיה, אם אני כספק או לקוח, מה בדיוק הקשרים עם מולטימדיה, גם של הילטק וגם של דורון טוראל. כב' השופט: חבל שזה לא נכתב בתצהיר." (עמ' 485, שורה 19 – עמ' 486, שורה 6). בהערת השופט "חבל שזה לא נכתב בתצהיר", שמקומה בסיכומי התובע, עושה השופט את מלאכתו של עו"ד לינצר ובולט מאד משוא הפנים של השופט לטובת התובעים. כאן, שואל השופט על אירועים שהיו לפני שנים רבות ומעמיד את זיכרונות של העד – הנתבע במבחן, אף כי כאשר מדובר בתובע– הוא מונע שאלה כזו בחקירתו הנגדית (ראה סעיף 8.16).
    • בהמשך החקירה הנגדית, מגלה התנהגות השופט שהוא שייך לשיטת המשפט האינקוויזיטורית (עמ' 500 – 512, 516 – 529). כאן עשה השופט את מלאכתו של ב"כ התובעים בחריצותו בדבקות במטרה, והרי היה מקום להשאיר לב"כ התובעים את מלאכת החקירה הנגדית, מה גם שמדובר בעורך דין ותיק. לאחריה, אם עדיין היו נושאים בלתי ברורים, היה מקום לשאלות בית המשפט.
    • גישתו החד צדדית של השופט והאפליה לרעה שנקט כלפי הנתבעים, באה לידי ביטוי גם בעת החקירה הנגדית של טוראל ע"י עו"ד לינצר. השופט סירב להיענות לבקשת טוראל, להציג לו מסמך, עליו נשאל. זאת, למרות בקשות חוזרת ונשנות של טוראל להציג לו את המסמך, כדי לאפשר לו לענות. (פעם ראשונה-עמ' 503 שורה 11, פעם שנייה – עמ' 503 שורה 26, פעם שלישית – עמ' 504 שורה 12, פעם רביעית – 504 שורה 15, ובקשה חמישית עמ' 508 שורה 17). רק לאחר חקירות נוספות של טוראל ע"י השופט עצמו וע"י עו"ד לינצר, שאלות שהתשובות עליהן היו אמורות להסתמך על זיכרונו שלהעד, הוצג ההסכם לטוראל (עמ' 511 שורות 6 -7). אולם, כאשר מדובר בחקירת התובע, נהג השופט איפה ואיפה והחליט בדיוק הפוך מהחלטתו בבקשה הנ"ל של טוראל. בעת החקירה הנגדית של רובנר, שניהל מר גולדנברג, חסם השופט את המשך החקירה הנגדית ע"י פסילת שאלה והעיר למר גולדנברג: "אדוני שואל עכשיו האם העד מסוג ללזכור פרט" (עמ' 388, שורה 14), והשופט המשיך וחייב את מר גולדנברג להציג המסמך, ללא צורך בבקשות נוספות של עו"ד לינצר: "מר גולדנברג: פרט מהותי, פרט מהותי מאד. כב' השופט: אדוני רואה אותו מהותי, ויכול להיות שאדוני צודק, אבל נדמה לי שאם הדברים מתועדים אז מן הראוי להציג פרוטוקול וזהו" (עמ' 388, 17 – 20).
    • בין לבין העיר השופט הערות שאינן מכבדות את בית המשפט: "כב' השופט: כן אבל מטעמים לוגיסטיים לא הבאתי איתי את כל הארגזים משם." (עמ' 502, שורות 15-14). ולקראת סוף הדיון הוא סיים ב"הומור": "כב' השופט: תביאו סופגניות, עופרת יצוקה, לביבות מעופרת יצוקה". (עמ' 530, שורה 5).
    • בשולי הדברים, באשר למזגו השיפוטי של השופט, טוב היה לו הדברים הבאים לא היו נאמרים, בסיום הדיון הוא מספר לצדדים: "עיקר עיסוקי תיקים אזרחיים ערכאה ראשונה וזה, אם אתם שואלים אותי, זה גם מה שאני הכי אוהב לעשות. ערעורים פחות מענין אותי, אבל צריך, זה חלק מהעבודה וצריך." (עמ' 529, שורות 26-23), גילוי לב שאינו במקומו ואינו מכבד את השופט עצמו בפרט ואת בתי המשפט בכלל (מה יאמר בעל דין שיגיע לדיון בערעור בפני השופט, לאחר שידוע לו כי ערעורים פחות מעניינים אותו?).
11. התנהלות השופט בבקשות מר גולדנברג לדחיית מועדי דיונים:

מוכח לכאורה כי התנהלותו של השופט בעניין בקשות מר גולדנברג לדחיית מועדי דיונים, לרבות שליחתו לבית חולים במהלך הפסקה בדיון, הייתה בחוסר תום לב ואף בזדון:

• השופט מודע היטב למצבו הבריאותי הקשה של מר גולדנברג, שכן מר גולדנברג הגיש לבתי המשפט כבר בחודש ינואר 2010 אישורים רפואיים באשר למצבו הבריאותי (אישור פרופ' שפילברג). אמנם בשלב זה התיק טרם הועבר לשופט, אך השופט ידע היטב על מצבו הבריאותי של מר גולדנברג עובר לדיוני ההוכחות בתיק. הרי לא יעלה על הדעת, ששופט יגיע לדיוני הוכחות, בהם נערכות חקירות נגדיות לעדים, מבלי שיכיר לפני ולפנים את החומר שנמצא בתיק בית המשפט. אך, מעבר לחזקה זו, יודגש, שלפי הפרוטוקול, היטיב השופט להכיר את המסמכים שבתיק, אפילו עד כדי הבדל בין גופנים שונים באותו מסמך ואף התרברב על בקיאותו הרבה את החומר שבתיק (ראה סעיפים 2 ו- 6.4 בחו"ד זו). בהחלטתו מיום 23.6.2012 דחה השופט את בקשתו של מר גולדנברג לדחיית מועד הדיון הקבוע למחרת היום, 24.6.2012. מעבר לעיסוקו באישורים הרפואיים, שלתוכנם לא התייחס ברצינות (האם טיפולים כימותרפיים, טיפולים חודרניים והמחלות המפורטות באישורים שהוגשו לשופט הן מחלות רקע בלבד? האין השופט מבין שהמדובר בטיפולים מצילי חיים ובפרוצדורות רפואיות מתמשכות במחלה כרונית שסיכויי ההחלמה ממנה מעטים?), חמורה הסיומת של החלטתו זו, בה הוא כותב כהאי לישנא: "המבקש אמנם אמור לחקור בדיון, אולם זאת רק משום שבחר לנהל את התיק ללא ייצוג". (ההדגשה לא במקור, א.ג. מ.ג.) באמירה זו מציג השופט את שיקול דעתו הלקוי – הוא אינו דוחה את הדיון רק מאחר שמר גולדנברג אינו מיוצג מבחירתו הוא. טעם זה של היעדר ייצוג יש בו הטלת אשם במר גולדנברג על שלטענת השופט בחר שלא להיות מיוצג, וזאת במקום לייעץ למר גולדנברג כמי שאינו מיוצג, ועניין זה פורט בהרחבה בתיאור העובדות שבחו"ד זו. עוד נחזור לסוגיית הטענות של השופט על חוסר הייצוג של מר גולדנברג, ונראה כי הקביעה של השופט כי מר גולדנברג לא היה מיוצג מבחירת והוא – אינה נכונה.
• משנדחו בקשותיו של מר גולדנברג לדחיית מועד הדיון הקבוע ליום 24.6.2012, התייצב מר גולדנברג לדיון הוכחות זה (ביום 24.6.2010), אף שהגיש בקשה נוספת, דחופה, לדחיית הדיון שכן הוא היה אמור לקבל טיפולים רפואיים: "כב' השופט: אבל הוגשה אתמול בקשת דחייה דחופה על ידי מר גולדנברג, הבקשה נדחתה, אבל דבר אחד מוסיף להטריד אותי. בסעיף 3 לבקשה שאני אינני יודע מי מבעלי הדין האחרים ראה אותה אבל אני ראיתי אותה, כתוב שמר גולדנברג מוזמן הבוקר לטיפול רפואי מתמשך. בחומר הרפואי שהומצא לי אין זימון להיום לשום דבר, אבל אם למר גולדנברג יש משהו להציג שמראה שהוא מוזמן היום לאיזשהו סוג של טיפול רפואי אז אני אשמח לראות את זה כרגע, ועל פי זה נראה אם אני חושב שאפשר או אי אפשר לקיים את הדיון." (עמ' 328, שורות 5-1).
• השופט לא הסתפק באישורים אלה ושלח את מר גולדנברג בהפסקת הדיון להביא אישורים רפואיים מבית החולים. לאחר שמר גולדנברג ניצל את ההפסקה בדיון להביאם, דחה השופט את בקשת ולדחיית מועד הדיון: "כב' השופט: …הסיבה האחת היא, שההפניה הדחופה המתוארת באישור הזה שקדמה לתהליך נושא האישור לא הוצגה לי עד לרגע זה. מה שאני רואה זו הפניה לא דחופה מיום 21.6 שהומצאה לי אתמול. הסיבה השנייה היא שהתהליך המתואר כאן הוא תהליך שבו הנבדק דווקא צריך לעסוק בחיי היום יום שלו, ולא צריך, זה תהליך שלא מתבצע בין כותלי מוסד רפואי…" (עמ' 335, שורות 7-1). כלומר השופט משים עצמו בעל ידע רפואי היכול להעריך מהו הטיפול וכיצד משפיע על מר גולדנברג בחיי היום-יום, והאם ניתן לדחותו ומהם חיי היום יום של מר גולדנברג. אין כל ביטחון שהופעה בבית משפט וניהול חקירות נגדיות, על-ידי אדם שאינו עורך דין,הן חלק מחיי היום-יום שלו.
• לבקשות הדחייה שהגיש מר גולדנברג לדיונים, שנערכו בימים 1.7.2010 ו-8.7.2010, צורפו אישורים רפואיים ובהם מכתב שהופנה לנשיאת בית המשפט המחוזי ע"י פרופ' שפילברג (מיום 30.6.2010), מנהל המכון ההמטולוגי במרכז הרפואי רבין, ובו נכתבו הדברים הבאים: "הבעיה הפעילה החמורה ביותר בשלב זה היא מחלת … המטופלת ע"י הקזות דם חוזרות, כימותרפיה….מחלה זו… יכולה להוביל להפרעות נוירולוגיות מסוגים שונים, כולל כאבי ראש חזקים, הפרעות בריכוז ובחשיבה, עייפות, תשישות, הפרעות ראיה…". אישור רפואי נוסף ניתן ע"י ד"ר הלפרין רונית (מיום 1.7.2010), הכותבת כי: "עד התייצבותו של מר גולדנברג, מטופל מר גולדנברג בתרופות נוגדות דכאון בשל מצבי רוח קשים…". אין צורך להיות מומחה ברפואה כדי להבין ממסמכים אלו, ואפילו מרשימת התרופות שמקבל מר גולדנברג, המופיעה באישור הנ"ל, שמחלתו קשה מאד. את האמור במכתבו של פרופ' שפילברג ציטט השופט במהלך הדיון שנערך ביום 1.7.2010 (עמ' 440, שורה 23 – עמ' 441, שורה 9), ובהסתמך על הכתוב בו החליט לדחות את הדיון, תוך שהוא דחה את דרישת עו"ד לינצר לתעודה רפואית כדין. במאמר מוסגר נציין, כי נמנענו מלפרט את מלוא מצבו הרפואי החמור של מר גולדנברג, את רשימת מחלותיו, הטיפולים שהוא עובר והתרופות שהוא מקבל, עקב חסיון שהוטל על כך, הן בהליכים בבית המשפט המחוזי והן לאחרונה על ידי המשנה לנשיא בית המשפט העליון (רע"א 6905/11 – י"ד, מ-10.6.12).
• השופט היה מודע היטב למצבו הרפואי הקשה של מר גולדנברג, ובדיון שנערךב-1.7.2010 הוא ציין כי "יחד עם זאת, עדיין זה לא אומר שמצבו מאפשר לו לעשות את זה ברגע הזה שעות ארוכות ברציפות." (עמ' 446, שורות 4-3), אך בהמשך הוא קבע, בניגוד לאמור במסמכים הרפואיים הנ"ל כי: "גם במסמכים – אני חושף עוד טפח בלי לחשוף הרבה – הרפואיים בפני, אין טענה שהאיש איבד את יכולתו המנטאלית חלילה. הטענות הן מסוג אחר. אף אחד לא מציג אותו כמי שנעשה חסר דעת או חסר יכולות קוגניטיביות" (עמ' 446, שורות 9-6). דברים אלה, ובעיקר האמור על יכולות מנטליות וקוגניטיביות, הם בניגוד גמור ומפור של מסמכים עליהם הסתמך השופט באותו דיון ולטיפול בתרופות נוגדות דיכאון שהיה ידוע היטב לשופט, כמפורט לעיל. פרופ' שפילברג כתב ב – 30.6.10 ש"מחלה זו מתבטאת… כולל בכאבי ראש חזקים, הפרעות בריכוזו בחשיבה…". כל בר-בי-רב יודע שהפרעות בריכוז ובחשיבה הן פגיעה ביכולות מנטליות וקוגניטיביות. השופט עשה שימוש לרעה במסמכים הרפואיים, תוך שהוא הופך את הכתוב בהם, ואמר דברים אלו בידיעה ברורה שחל חסיון על מסמכים אלו, ומר גולדנברג לא ירצה להגיב עליהם, מה גם שמר גולדנברג לא נכח באותו דיון.
• בפתח הדיון הנ"ל, ציין השופט כי קיבל לידיו בקשה לדחיית הדיון שהוגשה ע"י מר גולדנברג לנשיאת בית המשפט. השופט קיבל את המסמכים הרפואיים המצורפים לבקשה, ונעל את הדיון, אם כי בהחלטתו הוא לא הזכיר את הסיבה לאי התייצבותו של מר גולדנברג לדיון: "כב' השופט: החלטה: ישיבת היום איננה יכולה להתקיים כיוון שהיא נועדה להמשך וסיום היום של חקירתו של מר רובנר, על ידי הנתבע 1, לאחר שמר רובנר כבר נחקר על ידי הנתבע 3 והחקירה מטעם הנתבע 3 הסתיימה. עובדתית לא ניתן לקיים את הדיון היום בהיעדרו של מר גולדנברג. המטרה היחידה שלשמה הוא נועד…" (עמ' 446, שורות 24-18). הייתכן כי העובדה שהבקשה הוגשה לנשיאת בית המשפט היא שגרמה לשופט לקבל את הבקשה, לאחר שדחה שבוע קודם בקשה זהה, לאחר ש"טרטר" את מר גולדנברג בדרישה ללכת בהפסקת הדיון למרכז הרפואי הקרוב ולהביא אישורים רפואיים בדחיפות?
• אולם, בפתח הדיון שנערך ביום 8.7.2010, ציין השופט כי מר גולדנברג הגיש בקשה לדחיית מועד דיון המתבססת על מסמכים רפואיים (מכתב פרופ' שפילברג ואישור ד"ר הלפרין), וכי הבקשה נדחתה: "כב' השופט: בוקר טוב. אני מבין שמר גולדנברג לא הגיע, הוא הגיש בקשת דחייה לפני ימים אחדים, הבקשה נדחתה, ואני מניח שהצדדים ראו את ההחלטה, ההחלטה התבססה על כך שהמסמך שצורף לבקשה הזו הוא מסמך שאיננו תעודת רופא ערוכה כחוק, חסרים בו, חסר בו מידע אשר היה מאפשר לי לשקול אם אכן יש מניעה אמיתית מהתייצבותו של מר גולדנברג כאן…" (עמ' 449, שורות 15-9). והוסיף השופט כי "המכתב מהפרופ' מה-30.6 מתאר מצב במונחים מאוד כוללים, כוללניים צריך לומר על תהליכים…" (עמ' 450, שורות 8-7).המסמכים העידו על מצבו הבריאותי המורכב של מר גולדנברג, אשר מהם עלה חד-משמעית, כי מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו להשתתף בכללו באופן פעיל במיוחד בדיונים, לרבות ניהול חקירה נגדית של עד תביעה חשוב, לפחות עד תום הבדיקות שהיה עליו לעבור, הטיפולים הקשים שהיו בעיצומם והיזקקותו לתרופות נגד דיכאון. אלו אותם מסמכים, שעל פיהם החליט השופט שלא לקיים את הדיון ביום 1.7.2010, והם הפכו לפתע למסמכים שאין להסתמך עליהם, אף שעולה מהם, כמפורט לעיל, כי מחלותיו של מר גולדנברג הן כרוניות, ומצבו המורכב אינו אירוע חד-פעמי, אלא מתמשך. ונשאלת השאלה מהי "מניעה אמיתית" אליבא דשופט מנהיים? האם רק כאשר אדם שוכב על ערש דווי? (אף כי במקום אחר "שני אקמול", ללא תעודה רפואית כדין, היו מניעה אמיתית ומספיקה. אך כאשר שני האקמול הם תרופה למחלת ב"כ התובעים, הדין הוא אחר,וראה סעיף 12 להלן).
• אמנם, על פניו צדק השופט בטענתו כי המסמך אינו תעודה רפואית ערוכה כחוק, אך משום מה בדיון הקודם, ביום 1.7.2010, הוא קיבל את אותם אישורים רפואיים שכמובן לא היו תעודות רפואיות ערוכות כחוק: "כב' השופט: …החומר שהוגש היום מבלי שצורפה אליו בקשת דחייה המופנית אלי, כולל מכתב שממוען דווקא לנשיאת בית המשפט הזה, שלפרופ' לרפואה וטופס התחייבות כספית, מה שמכונה טופס 17 למרפאת חוץ, שמתייחס לפניה למרפאת חוץ של בית החולים היום…" (עמ' 437, שורות 23-19). השופט הסביר מדוע קיבל את המסמכים הרפואיים שהגיש מר גולדנברג: "מדובר במסמך, הוא לא חוות דעת אבל הוא מסמך על נייר של מרכז רפואי מכובד, חתום על ידי פרופסור בעל תפקיד בכיר, קונקרטי, לא איזה מנכ"ל בית חולים או משהו, אלא תפקיד רפואי בכיר שמתייחס ישירות למחלות המתוארות במסמך" (עמ' 441, שורות 8-4). אך הפעם, ב-8.7.2010, הפכו מסמכים אלה לבלתי ראויים מכיוון שלא היו תעודה רפואית כדין. וללא קשר למשפט שהתנה לבפניו, הזלזול שביטא השופט במנכ"ל בית חולים ("מנכ"ל בית חולים או משהו"– ההדגשה שלנו, א.ג. מ.ג.)אינו ראוי ומעיד על השופט יותר מאשר על מנכ"לי בתי החולים.
• לאור האמור לעיל, לא מובן כיצד זה, לאחר שדחה את טענות מר גולדנברג והאישורים שהציג ביום 24.6.2010, שינה השופט את טעמו, ומסמכים רפואיים שאינם תעודה רפואית ערוכה כדין, התקבלו אצלו כעילה מספקת שלא לקיים את הדיון ביום 1.7.2010, אף שהצדדים האחרים התייצבו לדיון. וזאת אף שהתובעים דרשו לקיים את הדיון (דרישה שנדחתה על ידי השופט). כאמור, חלף שבוע נוסף בלבד, וביום 8.7.2010 שינה השופט את דעתו, ומסמכים דומים ואף זהים לאלה, שהוגשו בבקשה לדחיית הדיון שנערך ביום 1.7.2010, נדחו על-ידו בטענה שאינם ערוכים כתעודה רפואית כדין. מה אירע שגרם לשופט לזגזג ולשנות טעמו שבוע אחר שבוע למרות שידע היטב, היה מודע והבין שמצבו הרפואי של מר גולדנברג מורכב וחמור ואינו מאפשר לו להתייצב לדיונים? וזאת על אף שידע היטב כי בשבועיים אלה לא חל שינוי במצבו הבריאותי, ובוודאי שלא חלה הטבה במצבו כתוצאה ממחלה כרונית קשה ומתמשכת, שלא יוצבה, כפי שמתואר במסמכים הרפואיים שהונחו בפני השופט.שאלה זו דורשת בירור יסודי ונוקב.
• בהחלטת השופט לדחות את בקשת מר גולדנברג לפוסלו, קובע השופט קביעות חמורות ביותר המעידות כי שיקול דעתו מוטה נגד מר גולדנברג: בימים הספורים שבין ישיבת יום 1/7/10 לישיבת יום 8/7/10 הגיש המבקש 1 (מר גולדנברג, א.ג. מ.ג.), שהציג עצמו באחד לפחות מכתבי בית הדין שהגיש באותם ימים ספורים כמי שנותר "חסר אנרגיות", לא פחות משישה כתבי בית דין לבית משפט זה…". הרי כל אלה היו בקשות לדחיית מועד דיון עקב מצבו הרפואי המורכב של מר גולדנברג אליהם צורפו אישורים רפואיים המוכיחים את מצבו, ומשלא התחשב השופט בבריאותו הרעועה וזאת בלשון המעטה, של מר גולדנברג, לא נותר לו אלא לחזור ולהמציא אותם מסמכים רפואיים המוכיחים את מצבו הבריאותי שוב ושוב.  מסמכים אלה מדברים בעד עצמם, ובוודאי שאין די ב"שני אקמול" על מנת ליתן מזור למחלותיו. מכאן שהשופט בחר במודע לראות במר גולדנברג אדם בריא בניגוד לאישורים הרפואיים, שהניחו את דעתו של השופט כאשר ביטל את הדיון שנערך ביום 1.7.2010, ולפתע, משום מה הפכו לחסרי משמעות בעיניו.
• עוד יצוין כי היה על השופט להסביר למר גולדנברג, שלא היה מיוצג ע"י עו"ד ואינו מכיר את הדין, כיצד עליו לנהוג בעת הגשת בקשות דחייה מטעמי מחלה ממשית, ואין עוררין על כי מחלתו של מר גולדנברג היא מחלה ממשית, בניגוד ל"שני האקמול" של עו"ד לינצר, שעד היום אין השופט יודע את טיבה כלל.
• תמוה, שאף שעו"ד לינצר הבין כי מצבו הרפואי של מר גולדנברג חמור, מבלי שראה את המסמכים הרפואיים, השופט עצמו לא קיבל את האמור באותם מסמכים. כפי שעו"ד לינצר התבטא (עמ' 444: 25):"אבל זה לא הגיוני, אדוני. אני חושב שאנחנו רואים את הדברים האלה בעיניים, זה לא הגיוני שאדם במצב רפואי כזה,…". אולם, השופט, שקרא את המסמכים הרפואיים והכירם על בוריים, סבר שמצבו הרפואי של מר גולדנברג קל בהרבה משסברו הרופאים.
• עולה חשש כבד כי שיקולים זרים הם שהנחו את השופט לשנות את טעמו באשר לאישורים הרפואיים שהציג בפניו מר גולדנברג ולמצבו הבריאותי. הן השופט הבין היטב את האמור באישורים אלה, דבר שמבין כל אדם מן הישוב בקוראו אישור רפואי המעיד שאדם מקבל טיפולים כימותרפיים ונזקק לתרופות נגד דיכאון. מסתבר שכאשר היה מדובר במר גולדנברג, לא היה די בכך כדי לקבל את הבקשות לדחיית מועד שהגיש מר גולדנברג, ועל כן, החליט השופט הנכבד שלא לדחות מועדי דיונים מסיבות רפואיות, האמנם? כאשר החולה היה ב"כ התובעים התמונה השתנתה תכלית השינוי, וראה להלן.

12. התנהלות השופט וטיפולו בבקשות דחיית דיון שהגיש ב"כ התובעים:
    • החשש באשר לפגמים בשיקול דעתו של השופט מתעצם לכדי חשד של ממש, כאשר בדיון שנערך ביום 10.10.2010, ביקש ב"כ התובעים, עוה"ד לינצר להפסיק את הדיון: "אדוני, אני בכל אופן אבקש להמשיך את החקירה בישיבה נוספת." (עמ' 528, שורות 19-18), בקשה שהתקבלה ע"י השופט.
    • טעמו של עו"ד לינצר בבקשתו היה עימו: "אני רוצה להבהיר, אני כשאני הגשתי את הבקשה שלי, הגשתי, אני לא במיטבי אבל לקחתי שני אקמול בבוקר, אני יכול להחזיק ואני יכול לקחת עוד, אין לי בעיה בנושא הזה, הבעיה שלי הייתה בעיקר שאני לא הייתי במשרד כמה ימים לגבי הכנת, זה הדבר, הנקודה המדויקת ויש כאן, מדובר באלפי מסמכים שצריך לעבור עליהם ועל הבסיס הזה ביקשתי,"(ההדגשה לא במקור, א.ג. מ.ג.)(עמ' 528, שורה 22 – עמ' 529, שורה 1). התירוץ של עו"ד לינצר הוא שלקח שתי גלולות אקמול (!), אך הסיבה האמיתית, אותה הוא נאלץ לחשוף בפני בית המשפט, אינה הגלולות שנטל, אלא שהוא התייצב לדיון אף שלא התכונן אליו, מכיוון שלא התייצב במשרדו. למרבה הפלא השופט נענה לבקשתו. עניין המעורר תמיהה, הייתכן כי עו"ד מנוסה (כ-30 שנות ניסיון לדבריו) יגיע לדיון כשהוא אינו מוכן, ותמיהה רבתי מדוע נענה השופט לבקשתו זו, בשעה שבקשות המבוססות על חוליו של הנתבע 1, מר גולדנברג, נדחו על-ידו שיטתית.
    • היענות השופט לבקשת עו"ד לינצר להפסיק את הדיון ולדחות את המשכו, מנוגדת להוראת נוהל של נשיאת בית המשפט העליון בעניין זה. הוראת נוהל מס' 1-10: "טיפול בבקשות לדחיית מועדי דיונים", שפורסמה ביום 1.2010 והייתה בתוקף מיום 1.3.2010, כלומר חודשים רבים לפני הדיון בו ביקש עו"ד לינצר את בקשת הדחייה. בהוראת נוהל זו נקבע מפורשות כי על המבקש לפרט בטופס הבקשה "מהן הנסיבות בהן לא ניתן לנהל את הדיון באמצעות עו"ד אחר". בדיון זה כמו בקודמיו נטלה חלק עוה"ד איילת קרני, אף היא באת כוח התובעים. מכאן ע"פ הנוהל לא היה מקום להפסיק את הדיון, אלא להמשיכו כאשר את החקירה תבצע עוה"ד קרני, וחזקה היא, שכעו"ד סבירה, עוה"ד קרני הגיעה מוכנה היטב לדיון. זאת ועוד, בנוהל הנשיאה מס' 1-10 סעיף 1 נאמר במפורש שרק מחלה ממשית עשויה להיות עילה מוצדקת לדחיית הדיון, אך בתנאי שלא ניתן היה להיערך לכך בצורה אחרת, כגון קיום הדיון ע"י בא-כוח אחר, ומכאן שעל השופט היה להחליט כי יש להמשיך את הדיון כאשר התובעים יהיו מיוצגים ע"י באת כוחם, עוה"ד קרני, אך השופט בחר להחליט בניגוד לנוהל הנשיאה.
    • עו"ד לינצר הגיש בקשה לדחיית הדיון (בקשה מ-7.10.10), אך לא צירף אליה כל תעודה רפואית, והוא אף לא עמד בהתחייבותו בבקשה להמציא לבית המשפט תעודה כזו. בית המשפט קיבל את הבקשה מבלי שביקש את תגובת מר גולדנברג. על אף זאת, השופט נענה לבקשה ללא חקירות על מהותה של מחלת עו"ד לינצר, וללא דרישה להמצאת תעודה רפואית, בניגוד חריף להתנהלותו בבקשות מר גולדנברג לדחיית מועדי דיון מטעמים רפואיים, שהגיש מסמכים רפואיים רבים, גם אם לא כולם תעודות רפואיות על פי דין. יש להדגיש בשנית את נוהל הנשיאה המצוטט לעיל, ולפיו רק מחלה ממשית תהווה עילה לדחיית דיון, והרי עו"ד לינצר הופיע לדיון ללא כל אישור רפואי ובוודאי בלא תעודה רפואית כדין, אף שבניגוד למר גולדנברג, חזקה היא שהוא, כעו"ד סביר, שאף דרש מבית המשפט לחייב את מר גולדנברג להמציא תעודה רפואית כדין, יודע כי היה עליו להציג תעודה רפואית כאמור. מכאן שעל השופט היה לפעול על פי הנוהל ולדחות על הסף את בקשתו של עו"ד לינצר, אולם הוא לא עשה כן, וזאת בניגוד לעמידתו על כל קוצו של "י" עם מר גולדנברג, כמפורט בסעיף 11 לעיל.
    • גם אדם ללא כל השכלה רפואית יתרשם בקלות רבה כי אין כל אפשרות להשוואה בין מחלתו של עו"ד לינצר, שהטיפול בה הוא באמצעות "כדורי אקמול", ובין מחלותיו של מר גולדנברג, שתופעות הלוואי שלהן והטיפול התרופתי, לרבות תרופות נוגדות דיכאון וכימותרפיה, לו נזקק מר גולדנברג היו מוכרים היטב לשופט (שהיה, כזכור, שותף להטלת החיסיון על מצבו הרפואי של מר גולדנברג). הקבלה המיידית שלבקשת הראשון והדחייה שלבקשותיו של מר גולדנברג, מעידה כאלף עדים על יחס לא שוויוני. יחס זה, חוסר ההתייחסות למצבו הרפואי האמיתי של מר גולדנברג שליחתו להביא תיעוד רפואי בהפסקה קצרה בין ישיבות, מעידים לא רק על הפלייתו לרעה של מר גולדנברג, אלא גם על התעמרות בו.
    • הייתכן ששופט שסירב לקבל בקשת דחייה שגובתה במסמכים רפואיים (ואשר אותו שופט, בדיון שנערך שבוע קודם, ביסס עליהם את החלטתו לבטל דיון, אף שכל שאר בעלי הדין התייצבו לדיון זה), לא ידרוש מעו"ד לינצר תעודה רפואית כדין המוכיחה כי אכן היה חולה במחלה ממשית עובר לדיון וכי התייצב חולה לדיון? אין זאת אלא שהשופט הפגין אמות מידה מנוגדות בתכלית ביחסו למר גולדנברג וביחסו לעו"ד לינצר, ועניין זה,המעיד על אפלייתו של מר גולדנברג לרעה, אומר דרשני.
    • אך בכל אלה לא סגי, בניגוד לתקסד"א ובניגוד גמור לנוהל הנשיאה, קיבל השופט שתי בקשות דחייה בלא תגובת בעלי הדין שכנגד:
      • התובעים באמצעות ב"כ הגישו בקשה לדחיית מועד דיון בלא שצירפו את עמדת בעלי הדין האחרים בטענה חסרת בסיס, שהיה על השופט, ולו מעצם העלאת טענה זו בלבד, לדחות את הבקשה ולחילופין לחייב את ב"כ התובעים לקבל את עמדת בעלי הדין האחרים. וכך כתב עו"ד לינצר הנכבד בסעיף י"ב לטופס א' (בקשה לדחיית מועד דיון שלא מטעמים הקשורים בקיום דיון באותו מועד לפני שופט אחר): "עמדת יתר בעלי הדין: לא נתבקשה בעלי הדין האחרים אינם מיוצגים". כאן נבחן שופט בהגנתו על קיום הליך הוגן, השימוש בטעם שבעלי הדין האחרים אינם מיוצגים, וקבלת הבקשה ע"י השופט מעידים כי השופט לא קיים הליך הוגן.
      • המקרה לעיל אינו המקרה היחיד, גם בבקשה נוספת שהגיש עו"ד לינצר בשם התובעים הוא לא ביקש את עמדת הנתבעים, ובהסבר שנתן לכך היה שעמדת הנתבעים 1 ו-2 אינה רלוונטית שכן נגדם הוגשה בקשה למתן פסק דין בהעדר, ועמדת הנתבע 3 "אין בכוחה לשנותו" (את הנתון שיתכן ויינתן פס"ד בהעדר נגד הנתבעים 1 ו-2). האם באמת אין בכוח עמדת הנתבע 3 לשנות? אם כך הוא הרי שאין המדובר בהליך הוגן, וכנראה שב"כ התובעים, עו"ד לינצר, ידע היטב מדוע עמדת הנתבעים אינה יכולה לשנות. יודגש, על ההליך להיות הליך הוגן ועל הצדק להיראות, אך גם במקרה זה מתעלם השופט מכך שלא עמדה לנגד עיניו עמדת הנתבעים, ובהם עמדת הנתבע 3, ולו למראית עין שלהליך הוגן בלבד.
    • הנה ראינו כי השופט, באופן שיטתי, מבכר את עמדת התובעים ובא כוחם, ונמנע מליתן לנתבעים אפשרות להגיב לבקשותיו לדחיית מועד דיון בניגוד לדין. בכך, אישר השופט למעשה את ההתנהלות הנפסדת של ב"כ התובעים, הסכים עימה והוכיח כי לכאורה אין ביכולתו, ובעיקר שאין ברצונו, לקיים הליך הוגן. בכך הוא קיפח בצורה שיטתית זכויות דיוניות של הנתבעים, שזכותם, מכוחס"ק 241(ג) לתקסד"א, להגיב לכל בקשה של התובעים, גם אם לא יהיה בתגובתם כדי לשנות מהחלטתו. זאת ועוד, זכות התגובה של בעל הדין שכנגד בולטת בס"ק 241(ד), הקובע שהשופט רשאי להחליט על סמך הבקשה, תגובת המשיב ותשובת המבקש בלבד, ומכיוון שהתקנות הן דווקניות אין בסמכותו להחליט בלא מתן זכות תגובה למשיב.
13. הטלת האשמה על מר גולדנברג בגין חוסרי ייצוגו ע"י עו"ד

לא נוכל לסיים את הדיון בנושא זה, מבלי להצביע על הוכחות בדוקות, המצביעות שמר גולדנברג אינו יותר מהדיוט בתחום המשפטי, בניגוד להתרשמות השופט ול"קביעותיו" בנושא זה. הגם, שמכל הידוע לנו, מר גולדנברג הוא אדם מוכשר ביותר, השכלה משפטית אין לו וידיעתו את הדין אינה יותר מאשר למידה טכנית תוך כדי ההליכים המשפטיים בהם נטל חלק. מה גם שניסוח כתבי בי-דין אינו עניין שאדם סביר לא יכול ללמוד בעצמו, תוך עיון בכתבי טענות, שרבות כאלה הגיעו אליו במהלך השנים האחרונות:

• אין הוכחות להסתייעות בעורך דין בסתר, כפי שכתב השופט שכך התרשם (פסק דין חלקי, מ-26.12.10) – כפי שכבר כתבנו, אין כל הוכחה וכל ראייה שמר גולדנברג נעזר בעורך דין, מבלי שגילה דבר זה לבית המשפט ובעודו טוען שהוא אינו מיוצג. על כן, ההתרשמות של השופט אינה נסמכת אף לא על עובדה אחת.גם התרשמות של שופט צריכה להיות מבוססת על עובדות, ולא על חוש שישי.
• כאמור, השופט הפר את חובתו לסייע למר גולדנברג, בהיותו בעל דין שאינו מיוצג, אולם בכך לא סגי. השופט האשים את מר גולדנברג כי העובדה שאינו מיוצג היא מונעת ומכוונת על ידו (על ידי מר גולדנברג), והכול, כטענת השופט, בכוונה להאריך את הליכי המשפט ללא כל צורך. הוא אף עשה שימוש בעובדה זו כדי להסיק מסקנות שליליות על מר גולדנברג. כפי שציינו קודם, השופט אמנם החמיא למר גולדנברג על בקיאותו הרבה (על אף שלו מר גולדנברג היה באמת בקיא בחוק ובדין, הוא לא היה מגיש חלק ניכר מבקשותיו, כפי שמפורט בחוות הדעת), אך גם זאת רק כדי לעשות בכך שימוש נגד מר גולדנברג. להאשמות אלו של השופט אין כל בסיס, כפי שיפורט להלן.
• השופט ידע גם ידע שלא מר גולדנברג הוא שגרם להתפטרות עו"ד נחושתן. הודעת ההתפטרות של עו"ד נחושתן מייצוגו של מר גולדנברג נבעה מהעובדה שלא ניתן לעורכי הדין של מר גולדנברג די זמן להכין את תצהירי התשובה לתצהירי התובעים. ומשנדחתה בקשתם לדחות את מועד הגשת התצהירים סברו שלא ניתנה להם אפשרות אמיתית להגן על מר גולדנברג והתפטרו מייצוגו. זאת, על אף, שכפי שכתבו עורכי הדין, מר גולדנברג "בילה" חלק ניכר מהזמן שניתן לכאורה להם ולמר גולדנברג להכנת התצהירים בטיפולים רפואיים ולמרות שהתובעים, לפי טענת עורכי הדין שלא נסתרה, "עשו דין לעצמם והגישו את תצהירי העדות הראשית מטעמם באיחור של שבעה ימים, וזאת בניגוד מוחלט להחלטת בית המשפט שאסרה עליהם לעשות כן" (סעיף 6 בבקשת עו"ד נחושתן להשתחרר מהייצוג). בקשת עורכי דינו של מר גולדנברג לדחות את מועד הגשת התצהירים, נדחתה מיד ביום הגשתה, ובכך, הלכה למעשה, אישר בית המשפט את התפטרותם. במאמר מוסגר יאמר כי בסופו של יום קיבל מר גולדנברג ארכה של ארבעה חודשים(!) להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו, כפי שמפורט בסעיף 13.4 להלן.
• עדות נוספת לניסיונו הנואש של מר גולדנברג להיות מיוצג מוצאים בבקשה שהגיש ב-20.12.09, חמישה ימים בלבד אחרי שבקשת עו"ד נחושתן להתפטר התקבלה על ידי בית המשפט, ובה ביקש לאפשר לעורכי הדין לחזור ולייצג אותו, ואף ביקש הארכת המועד להגשת תצהירים, תוך פירוט נזקים כספיים ומשפטיים שעלולים להיגרם לו עקב ההתפטרות. גם בקשה זו נדחתה בו ביום. מר גולדנברג פנה לנשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופטת גרסטל, בבקשה לקבל ארכה להגשת תצהיר עדות ראשית. כב' השופטת גרסטל החליטה שעל מר גולדנברג להגיש מסמכים רפואיים מעודכנים. מר גולדנברג הגיש את המסמכים הללו לשופט יעקב, ובעקבות בקשה זו הוא קיבל ארכה של ארבעה חודשים להגשת התצהיר.
• השופט יעקב, שניהל את המשפט באותו שלב לפני שהוחלף ע"י השופט מנהיים, אף לא טרח להבהיר למר גולדנברג את המשמעות של היותו לא מיוצג. אמנם, לפי פנייתו של מר גולדנברג מ-20.12.09, הדברים לא נעלמו מעיניו, אך חובת השופט להבהיר לו את מצבו ואת התוצאות האפשריות שלמצב כזה בעינה עומדת. כך כתבה נציבת תלונות הציבור על שופטים, השופטת טובה שטרסברג-כהן, בחו"ד שפרסמה ב-30.5.04 (חוות דעת 3/04. תיק תלונה 101/04/ח/שלום חיפה): "אשר לסניגור המבקש להשתחרר מייצוג מרשו, נקבע כי בנסיבות רגילות עשוי להינתן לעמדת הנאשם בשאלת הפסקת ייצוג של סניגור משקל מכריע… בפסיקה האזרחית נקבע כי במקרה שבעל דין מבקש את בא כוחו על בית המשפט להסביר לו את משמעות העניין כדי שישקול את החלטתו בזהירות… סוף דבר, כאשר מוגשת לבית משפט בקשת הסתלקות מייצוג, הרי ככל שהדבר ניתן ומתבקש בנסיבות העניין, ראוי הוא שבית המשפט יאפשר לבעל הדין להביע עמדתו בעניין, בכתב או בעל פה ויסביר לו את משמעות הדבר" (וראו גם את פסקי הדין המוזכרים בחוות הדעת של הנציבה).
• לא נמצא כל מסמך, לרבות פרוטוקול, בו הסביר השופט יעקב למר גולדנברג את משמעות השתחררות עורכי דינו מייצוגו, ולטענת מר גולדנברג, הדברים מעולם לא הוסברו לו, לא על ידי השופט יעקב ולא על ידי השופט מנהיים, אשר החליף את יעקב בתחילת 2010. זאת, למרות שהיה מדובר בתביעה על סכומים נכבדים מאד, נהפוך הוא השופט העיר בסרקזם גלוי למר גולדנברג: "סליחה, אני רק רוצה להסביר משהו, מר גולדנברג. אולי זה אחד מהלא יתרונות של לא להיות מיוצג. מר בכר איננו מעיד כאן מטעם אדוני ואדוני לא יכול להזמין ממנו מסמכים" (עמ' 72: שורות–15-13). כלומר השופט ידע היטב כי מר גולדנברג אינו מכיר את הדין, אך במקום להסביר לו את הדין הוא בחר לעלוב בו.
• כמצוין לעיל, מסמכים אלו הוגשו לשופט יעקב, אשר גם החליט על אישור בקשת ההשתחררות ועל דחיית הבקשה להארכת המועד להגשת התצהירים. אך, מסמכים אלו הוכנסו לתיק בית המשפט ונשארו שם, וחזקה על השופט מנהיים שהכיר אותם על בוריים, כפי שהכיר את שאר המסמכים בתיק (ועל כךראה לעיל בחו"ד זו). ואף כי הרקע להשתחררות עורכי דינו של מר גולדנברג היה ידוע למנהיים, הוא האשים את מר גולדנברג בכך. למצער, היה עליו להסביר למר גולדנברג את המשמעות שלהיותו לא מיוצג, ולא להעיר על כך הערות פוגעניות. אולם, אין המדובר בחזקה בלבד ששופט סביר יודע את הדין בעניין הפסקת ייצוג של בעלי דין במשפטים אזרחיים, כפי שמסתבר ממאמר של השופט מנהיים: "הפסקת ייצוג על ידי עורך דין בהליך אזרחי"[4], ועל כך נעיר גם בהמשך.
• השופט מנהיים הגדיל לעשות בכותבו בפסק הדין ש" אין מנוס מלומר כי הרושם החד משמעי המתקבל מקריאת הבקשות הרבות שהגיש הנתבע 1 הוא כי יש עורך דין המסייע, למצער, בניסוח ועריכת כתבי בי-דין לנתבעים 1 – 2, אולם הנתבעים הללו בלתי מיוצגים" (פסק דין חלקי, מ-26.12.10). עם כל הכבוד לרושם של השופט מנהיים, לא היה בפניו ולו בדל ראייה המצביעה כי מר גולדנברג הסתייע בסתר בעורך דין. מקריאת הבקשות עולה רושם הפוך: ניסוחן מעיד על כי מר גולדנברג אינו בקיא במשפט והוא ניסה לכתוב כתיבה משפטית אך הדבר לא עולה בידו, וכתיבתו, ממנה התרשם השופט כאילו נסמכת על יעוץ משפטי, היא מסורבלת ומאולצת, ובולט שלא נוסחה ע"י עורך דין. לא זו בלבד ש"קביעה" זו היא חסרת בסיס עובדתי, אלא עולה החשש שאין בדבריו של השופט אמת. הוא כתב זאת, רק כדי להצדיק את ההחלטות הקודמות שלו, שרובן ככולן היפלו את מר גולדנברג לרעה ופגעו ביכולת שלו להגן על עצמו, תוך פגיעה בשוויון ובטוהר ההליך המשפטי. זאת בניגוד לידיעתו של השופט, כפי שהראנו למעלה, שמר גולדנברג לא מיוצג מבחירתו. בכך בעצם העניש השופט את מר גולדנברג על היותו בלתי מיוצג שלא מרצונו. יובהר ויודגש, כי גם אם נראה שההשתחררות של עורכי הדין מייצוגו הייתה בהסכמת מר גולדנברג, הייתה זו, כפי שברור ממכתבם של עורכי הדין, הסכמה מאונס. זאת ועוד, ריבוי הבקשות שהגיש מר גולדנברג, לרבות בקשותיו מנשיאת בית המשפט המחוזי, מעידות כי מר גולדנברג הוא הדיוט בענייני משפט וחסר ידע בסיסי במשפט ובליטיגציה בכלל ובכל הקשור לסד"א ולהגשת בקשות בכתב בפרט.
• לא זאת אף זאת, בהחלטתו מיום 23.6.2012 קבע השופט כי: "המבקש (מר גולדנברג, א.ג. מ.ג.) אמנם אמור לחקור בדיון, אולם זאת רק משום שבחר לנהל את התיק ללא יצוג". זו הטחת האשמה במר גולדנברג, אף שהשופט ידע היטב כי מר גולדנברג רצה להיות מיוצג, אולם התפטרות עורכי דינו, אותה ניסה למנוע, והיותו חסר אמצעים מנעו ממנו ייצוג. השופט ידע על בוריין עובדות אלה, שכן כל כתבי בי-הדין העוסקים בהתפטרות באי כוחו של מר גולדנברג ובניסיונותיו לזכות בייצוג שעלו בתוהו הם חלק מתיק בית המשפט, שהשופט הכיר לפני ולפנים, כפי שהעיד על עצמו בעניין זה. מכאן שהשופט לכאורה העליל על מר גולדנברג בטענתו זו למרות שידע היטב כי מר גולדנברג רצה להיות מיוצג וניסה בכל דרך אפשרית להיות מיוצג, וכפי שיפורט להלן, השופט מעולם לא הסביר למר גולדנברג כי הוא זכאי לפנות ללשכה לסיוע משפטי או לבקש מלשכת עורכי הדין ייצוג "פרו-בונו".
• גם אחרי מתן פסק הדין, יכול היה השופט ללמוד על המאמצים הרבים שעשה מר גולדנברג למציאת מקור כספי לתשלום לעורכי דין, שייצגו אותו בהליך בפני השופט מנהיים (הדברים מפורטים בבקשה לביטול פסק הדין, שהוגשה לשופט ב-14.2.11,ואשר נדחתה על ידו ב-11.8.11). למרות זאת, הוא דחה את הבקשה, בין היתר תוך הטלת האשמה והאחריות לכך שמר גולדנברג לא היה מיוצג על מר גולדנברג עצמו, תוך התעלמות מהעובדות שהיו ידועות לו היטב.
• החלטתו של השופט לדחות את בקשת מר גולדנברג לבטל את פסק הדין ממחישה כאלף עדים, את האמור לעיל. בהחלטה זו (בעמ' 2 להחלטה מ-11.8.11), כותב השופט: "גם המבקש עצמו לא הוכיח כי לא היה יכול לזכות בייצוג משפטי. אכן, תחילה היו המבקשים מיוצגים ובשלב מסוים, טרם שההליך החל להימע(כךבמקור – א.ג. מ.ג.) בפני מותב זה וטרם תחילת ההוכחות, הופסק הייצוג והמבקש טוען טענות שונות כנגד עורכי-דינו לשעבר ואף מנסה, במסגרת הליכי פשיטת הרגל שהוא נתון בהם, לקבל מהם החזר כספים ששילם להם לטענתו כשכר טרחה בהליך זה ע"מ לממן אתי יצוגו בהליך; אולם המבקש יכול היה, גם על בסיס ההנחה כי אין הוא בעל יכולת לממן את ייצוגו, לפנות לקבלת ייצוג משפטי מהלשכה לסיוע משפטיאו מתכנית "שכר מצווה" של לשכת עורכי הדין (המיועדת גם למי שידם אינה משגת לייצוג פרטי אולם אינם עניים די הצורך כדי לעמוד בתנאים שנקבעו בדין לקבלת ייצוג מהלשכה לסיוע משפטי). לא ראיתי כל ראייה שהמבקש ניסה לעשות כן, אף שבית המשפט העמידו על המגבלות הקשות הנובעות מהעדר ייצוג זמן רב לפני שני הדיונים אליהם לא התייצב" (ההדגשה לא במקור, א.ג. מ.ג.). יגענו ולא מצאנו בפרוטוקול כל זכר לטענת השופט שהעמיד את מר גולדנברג על המגבלות שבהעדר ייצוג. אמנם, נכון, השופט התייחס יותר מפעם אחת להיותו של מר גולדנברג לא מיוצג, אך התבטאויות אלו היו לעגניות ועוקצניות, ולא התייחסות עניינית, שבה יש ניסיון להסביר לצד לא מיוצג את המשמעויות לכך. פעם אחת התייחס השופט להיותו של מר גולדנברג לא מיוצג בדיון בו לא נכח מר גולדנברג, בתשובה לבקשה של עו"ד לינצר, אך אפילו כאן ההתייחסות היא לכפיית ייצוג: "אני הבנתי. מר לינצר, אילו תיאורטית היה בידי לכפות ייצוג על מר גולדנברג, עדיין היינו מגיעים לאותה צומת, אם לא היום אז בעוד דיון, שניים או שלושה, כשהיה מגיע הרגע שמר גולדנברג עצמו היה צריך לעלות על דוכן העדים. את זה אף אחד לא יכול לעשות במקומו"(עמ' 445, שורות 3 – 6).
• גם בדיון אחר, שגם בו לא נכח מר גולדנברג, התייחס השופט כאילו מר גולדנברג אחראי בלעדית לכך שאינו מיוצג, ולכן הוא צריך לשאת בתוצאות: "לכל אלה יש להוסיף שבכל הכבוד זכות של בעל דין להיות נוכח בדיון בתחום האזרחי היא זכות בעירבון יחסית מוגבל כל עוד לא הוא צריך לעלות לדון העדים. מר גולדנברג איננו מיוצג, לו היה מיוצג ניתן היה לקיים את הדיון היום כמו גם את הדיון לפני שבוע בהיעדרו ושום דבר לא, שום נזק לא היה נגרם" (עמ' 450, שורות 18 – 23). ראוי להביא את הדוגמא הבולטת ביותר להתייחסות לעגנית ופוגענית של השופט כלפי מר גולדנברג בהקשר העדר ייצוג, שכאמור אין בה כל הסבר, כפי שהשופט מנסה לטעון בהחלטתו מ-11.8.11) (אמנם דוגמא זו כבר הובאה כאן, אך בהקשר אחר): "כב' השופט:סליחה, אני רק רוצה להסביר משהו, מר גולדנברג. אולי זה אחד מהלא יתרונות של לא להיות מיוצג. מר בכר איננו מעיד כאן מטעם אדוני ואדוני לא יכול להזמין ממנו מסמכים" (עמ' 72, שורות 15-13).
• התבטאות נוספת של השופט, שמחד גיסא מטילה את אשמת חוסר הייצוג על מר גולדנברג ומאידך גיסא אין בה כל הסבר על משמעויות חוסר הייצוג, נמצאת בהחלטתו מ-23.6.10, בה הוא דוחה את בקשת מר גולדנברג לדחות דיון מסיבות רפואיות. וכך כותב השופט: "המבקש אמנם אמור לחקור בדיון, אולם זאת רק משום שבחר לנהל את התיק ללא ייצוג". כמובן בניגוד לעובדות הידועות היטב לשופט כי מר גולדנברג נותר בלא ייצוג בניגוד לרצונו להיות מיוצג.
• במהלך הדיון ביום 1.7.2010 (עמ' 444, שורה 25) מופיעה בפרוטוקול השיחה הבאה בין עו"ד לינצר לשופט: "עו"ד לינצר: אבל זה לא הגיוני, אדוני. אני חושב שאנחנו רואים את הדברים האלה בעיניים, זה לא הגיוני שאדם במצב רפואי כזה, דווקא אז הוא הולך ומפטר את עורכי הדין שלו ומייצג את עצמו. הרי זה לא סביר. הדברים האלה מדברים בעד עצמם. כב' השופט: אני הבנתי. מר לינצר, אילו תיאורטית היה בידי לכפות ייצוג על מר גולדנברג…". הנה, במקום שהשופט הנכבד יעיר לעו"ד לינצר כי טענתו כאילו מר גולדנברג פיטר את עורכי דינו אינה נכונה או למצער אינה מבוססת על עובדות, כפי שידוע היטב לשופט, שהרי אלה התפטרו ביוזמתם וכל ניסיונותיו של מר גולדנברג לזכות בייצוג, אם ע"י אותם עורכי דין ואם ע"י שכירת עורכי דין אחרים עלו בתוהו, מוצא השופט מקום להעיר הערה ממנה משתמעת הסכמה לטיעון של עו"ד לינצר, טיעון שאינו אמת.
• זאת ועוד, השופט יודע היטב כי לצד שכנגד אין כל פתחון פה בכל הקשור להתפטרות עורך הדין של הצד השני. אולם, אין זאת הפעם היחידה שעו"ד לינצר מעלה עניין זה, והשופט לא מקהה אותו על כך, אלא לעתים אף לכאורה מצטרף אליו ומשתף איתו פעולה. הפעם, ידיעתו של השופט את עניין זה אינה מוסקת מעצם היותו משפטן, עו"ד ושופט, אלא מדברים שהוא עצמו כתב במקום אחר: "אין מקום לשמוע את עמדתו של בעל הדין האחר כזו"[5]. ועוד כותב השופט כי : "אין לבעל-הדין שכנגד, כפי שכבר הערנו, "זכות קנויה" בכך שבעל דינו יהיה מיוצג, בין מלכתחילה (ראה גם תקנה 472 לתסד"א) ובין בכל שלב במהלך ההליכים"[6]. אך, כאמור, נהג השופט כאילו אכן יש לתובעים זכות קנויה לכך שהנתבעים יהיו מיוצגים, ואף תלה בכך טענות רבות שלו בדבר תקלות (שלא מצאנו כאלה) במשפט, לרבות את הדחיות במספר ישיבות. אולם, יצוין, כי עד לשלב מסוים במשפט, השופט היה שבע רצון לחלוטין מקצב התקדמות המשפט. לכן, גם אם התבקשו מספר דחיות לאחר מכן, לא הייתה בכך עילה לדחות את בקשות הדחייה ואף להאשים את מר גולדנברג בעיכובים ובדחיות. והדברים כתובים שחור על גבי לבן מפיו של השופט עצמו: "בחודשים הספורים מאז שהתחלנו לשמוע הוכחות, אנחנו כבר במצב, שנותר לנו דיון אחד וזה לגמר ראיות התביעה, זה שלב יפה ומתקדם בתיק מהסוג הזה על פני התקופה מאז תחילת ההוכחות. השמיעה מתנהלת בקצב שאני יכול לתאר אותו, בלשון המעטה, כמשביע רצון" (עמ' 444, שורות 15 – 19).
• הוסף לכך את חוסר ההתייחסות של השופט לעובדה כי עו"ד לינצר לא ביקש את תגובת הנתבעים, ומר גולדנברג ביניהם, בנימוק שאינם מיוצגים (כפי שהצגנו בסעיף 12.7). בחוסר התגובה, השופט לכאורה לא רק שפעל בניגוד לדין (תקסד"א ונהלי נשיאת בית המשפט העליון), אלא אף הסכים למעשה לנימוק הפסול של עו"ד לינצר.
• אין זאת אלא, שהשופט מנהיים חש, בעת כתיבת ההחלטה בדבר דחיית בקשתו של מר גולדנברג לביטול פסק הדין, שהוא לא נהג כשורה בכל הקשור להיותו של מר גולדנברג בלתי מיוצג, וניסה לייפות זאת בהחלטה זו. אולם, המסקנה היחידה האפשרית היא שלכאורה דברי השופט מנהיים אינם אמת.
• מוכח כי מר גולדנברג אינו מכיר את הדין וכי בכתיבת כתבי טענות הוא מרבה בטעויות המוכיחות זאת, כך הוא מרבה לשים את המלים "משיב", "משיבים", "מבקש" ו"מבקשים", בבקשות שהגיש לבית המשפט ובתשובות שלו לבקשות הצד השני, במרכאות. לו קיבל עצות מעורך דין, או לו היה הוא עצמו בעל ידע וניסיון בתחום זה, לא היה נוהג כך.
• גם בהודעה על אי הגעתו לישיבת בית המשפט מיום 7.7.10 מר גולדנברג, בה ביקש מבית המשפט לדחות את הדיון שהיה אמור להתקיים למחרת ב-8.7.10, ניכרת אי ידיעתו את הדין. אמנם הוא כתב שם שהוא מבקש דחייה, אך בסעיף 10 לבקשתו הוא למעשה העמיד את בית המשפט בפני עובדה שהוא לא יגיע לדיון שהיה מיועד להתקיים ב-8.7.10, כהאי לישנא: "במצבו הכללי, המבקש לא יוכל להתייצב מחר לדיון ההוכחות". כל יודע דין וקל וחומר עורך דין לא היה מתבטא בצורה זו ולא היה מעז לקבוע עובדות ולא להתייצב לדיון בלא שבקשתו לדחיית מועד התקבלה. עניין זה מוכיח אף הוא כי מר גולדנברג היה הדיוט בענייני משפט, ובוודאי שלא נעזר בעו"ד בהגשת הודעתו/בקשתו זו.
• פניותיו של מר גולדנברג, בצר לו, לנשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, תוך כדי משפטו, בפניה ישירה ותוך עקיפת השופט, בבקשות שונות, כגון בקשה לדחות ישיבה ממועד שנקבע על ידי מנהיים ואשר סירב לדחותה, בבקשה לעיכוב הליכי המשפט והעברת התיק לטיפול שופט אחר ובקשות דומות נוספות, מעידות אף הן כי לא נעזר בעורך דין וכי הוא הדיוט בעניינים אלו. הדין אינו מכיר סוג כזה של פניות, וכל בר בי רב, לרבות עורך דין מתחיל, יודע זאת. לו קיבל מר גולדנברג עצה מעו"ד מסתורי, מאחורי הקלעים, לא היה פונה כך לנשיאת בית המשפט, פניה שהיא בניגוד לדין.
• מר גולדנברג הציג לבית המשפט, הן לשופט מנהיים והן לנשיאת בית המשפט המחוזי, אישורים רפואיים שאינם תעודות רפואיות כדין. לו היה מר גולדנברג נעזר בעורך דין או שהבנתו הוא במשפטים הייתה אמיתית, לא היה נוהג כך, וכבר הראינו לעיל, כי השופט לא הסביר למר גולדנברג כי עליו להגיש תעודות רפואיות כדין, אף שידע שאינו מיוצג, והמסמכים הרפואיים שהגיש הוכיחו זאת.
• בסעיף 3 לעיל עסקנו בבקשתו של מר גולדנברג, בדיון שהתקיים ביום 2.5.10, להוציא התובעת, גב' רובנר, מהאולם. מר גולדנברג טען שנוכחותה של הנ"ל באולם, בעת העדת העדים פסולה. אין כל ספק שגם עורך דין מתחיל היה יודע שטענה זו אינה במקומה, שכן גב' רובנר, כפי שקבע בצדק השופט מנהיים, לא הייתה אמורה להעיד במשפט.
• במכתב תלונתו של מר גולדנברג לנציב התלונות על שופטים, מעבר להגשת התלונה, הוא ביקש מהנציב להתערב בהליכים המשפטיים ולעכבם: "במצב המתואר שההליך מצביע על מחטף משפטי של ממש כלפי המתלונן, המתלונן מבקש שכב' הנציב ייבחן אפשרות למרות שאין זה מקובל, להתערב בעיכוב ההליכים בתיק במקרה חריג זה". סמכויות הנציב אינן כוללות סמכות להתערב בצורה זו, והרי כל עו"ד יודע כי אין בסמכותו של הנציב לעכב הליכים, ומכאן שמר גולדנברג הדיוט בענייני משפט ולא נעזר בעו"ד מאחורי הקלעים. פניה זו מראה שמר גולדנברג לא קרא היטב את סעיפי החוק בעניין סמכויות הנציב ולא הבין מהי סמכותו של הנציב.
• הוכחה נוספת להיותו של מר גולדנברג הדיוט בענייני משפט ושלא נעזר מאחורי הקלעים בעו"ד מצויה בבקשה שהגיש לנשיאת בית המשפט העליון בע"א 4389/10:
  • ניסוח כותרת הבקשה מעיד על בורותו של מר גולדנברג בניסוח כתבי בי-דין: "בקשה לעזרה בהולה מכב' נשיאת בית המשפט העליון" (גודל הגופנים השונה במקור, א.ג., מ.ג.), והכותרת מדברת בשם עצמה.
• בגוף הבקשה (וגם בבקשות אחרות) מכנה מר גולדנברג את השופט "מותב", והרי מקובל בכתבי דין לכנות בשם "מותב" הרכב בו יושבים מספר שופטים, ולא שופט אחד בלבד.
• ולפני סיום פרק זה, יש לתהות על המהפך של השופט בין 3.6.2010 לבין 27.12.2010. בפסק דינו, שניתן ב – 26.12.10, השופט קובע שמר גולדנברג הסתיר שזכה בייעוץ משפטי אף שהיה לו כזה. מחצית השנה לפני כן, עם קבלת ההחלטה לדחות את בקשת מר גולדנברג לפסול אותו (החלטה מ – 3.6.10), מציין השופט, ויותר מפעם אחת (הן בסעיף 4 להחלטה והן בסעיף 9) שברור לו שמר גולדנברג אינו מיוצג, ואף כותב שבקשת הפסלות לא הייתה מוגשת לו היה מיוצג. אולם, בפסק דינו, כפי שציינו סעיף 3.8, קובע השופט ש"אין מנוס מלומר שהרושם החד משמעי" הוא שמר גולדנברג נעזר בסתר בעורך דין. נראה לנו שאין מנוס מלומר שהשופט ידע לכאורה שבמתן פסק דין בהיעדר בנסיבות שהיו קיימות אז, הוא אינו הולך בתלם שנקבע בפסיקה בעניין זה, ולכן החליט לחזק את ההחלטה בטענה, משוללת כל יסוד עובדתי, שמר גולדנברג הסתייע בעורך דין, אך הסתיר זאת מבית המשפט בכוונה להציג את עצמו כלא מיוצג.
• לאור כל האמור הוכח כי השופט ידע היטב כי מר גולדנברג אינו מכיר את הדין, אינו מיוצג, ולא ב"אשמתו", וכי לא נעזר בחשאי בעורכי דין. אנו סבורים שטוב היה לו נהג השופט מנהיים כהמלצתו של השופט שלמה לוין, שהמליץ לבחון "האם אין זה מן הראוי, לאור הוראת חוק היסוד, לקבוע את סמכותו של בית המשפט למנות עורך דין בהליכים אזרחיים, גם מעבר להוראות החוקה חרות" (ש' לוין, "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים", הפרקליט, תשנ"ו, מב (ג), 451, 458. למצער, טוב היה לו שקל השופט מנהיים לנסות לסייע למר גולדנברג לבטל את החלטת עורכי דינו להשתחרר מייצוגו או למצוא דרך אחרת לעזור לו לזכות בייצוג, כמו המלצה בפניו לפנות ללשכה לסיוע משפטי או לפרויקט שכר מצווה (פרו-בונו) של לשכת עורכי הדין על מנת שיוכל להיות מיוצג, במקום ללעוג לו על כך ולעשות בכך שימוש נגדו. אך במקום לנהוג כך, בחר השופט להשתלח במר גולדנברג על שאינו מיוצג, ונמנע מלהעיר לעו"ד לינצר, שטען כי מר גולדנברג קשר קנוניה כביכול עם עורכי דינו שהתפטרו מלייצגו.

14. חשדות לקשרים אפשריים בין השופט לתובעים ו/או באי כוחם:

אמירות שונות של כב' השופט מנהיים במהלך הדיונים, כפי שמשתקף מן הפרוטוקול, מעלות חשש שהתנהלותו החד צדדית לטובת התובעים העמיקה מאד, עד כדי חשש לשיבוש מהלכי המשפט וניגוד עניינים. באירועים אלו, עושה השופט שימוש בחומר ובידיעות שלא הגיעו אליו בדרך המלך ולא הוצגו בהליך רשמי במהלך המשפט ואף לא הוצגו כלל בפומבי. מאחר שידיעות אלו לא נמסרו במהלך הישיבות, וקרוב לוודאי שהשופט לא ניחן ביכולת נבואה, הדעת נותנת שקרוב לוודאי שהידיעות הגיעו אליו מב"כ התובעים או מהתובעים עצמם. על אף,  שהידיעות הללו הגיעו אליו בדרך לא דרך, הוא עושה בהן שימוש בהחלטותיו.

• ידיעה מוקדמת של השופט על מגעים בין עו"ד לינצר ובין נתבע 3:

חילופי הדברים בין השופט ובין עו"ד לינצר אודות האפשרות של מחיקת נתבע 3, דורון טוראל, מכתב התביעה, מצביעים כי השופט ידע על אפשרות זו, לפני שהוצגה בדיון פומבי בבית המשפט (פרוטוקול מ-8.7.10). על פי חילופי הדברים הללו, נרקמה אצל עו"ד לינצר הצעה לעסקה בינו, כב"כ התובעים, ובין דורון טוראל, לפיה התובעים ימחקו את טוראל מכתב התביעה בתמורה לכך שהוא יעיד נגד נתבע 1, מר גולדנברג. כך מקבלים הדברים את ביטויים בפרוטוקול המוקלט:"כב' השופט: מבחינת 1 ו – 2 כרגע יש בפני בקשה לפסק דין, אם הוא יינתן אז הוא יינתן, ואם הוא לא יינתן צריך יהיה לראות איך ממשיכים, האם קובעים שהוא מיצה את זכות החקירה הנגדית או לא. אבל בוא נניח לצרה לשעתה. כיוון שאדוני ביקש פסק דין אז כרגע צריך להכריע בבקשה הזאת.  עו"ד לינצר: אני מבקש שאדוני ייתן החלטה בקשר להוצאות.  כב' השופט: דקה, לא סיימתי. אנחנו נקטע עכשיו את הדיון מטעמים טכניים לשתי דקות כדי שאני אוכל להתחבר ליומן שלי, ואז אנחנו נקבע מועד לשמיעת ראיות ההגנה מטעם נתבע מס' 3. עו"דלינצר: אני מציע לא לקבוע דיון מאחרו – …  כב' השופט: זהבכלל לא משנה, אנחנו נקבע כרגע דיון.  עו"ד לינצר: טוב, בסדר.  כב' השופט: אנחנו נקבע כרגע את מהותו, מאחר, אלא אם אתם אומרים לי שאם יינתן פסק דיןנגד הנתבעים 1 ו – 2 אתם תמחקו את התביעה נגד הנתבע 3. אם אתם אומרים לי את זה אני כרגע לא קובע מועד.(ההדגשות לא במקור – א.ג. מ.ג.) עו"ד לינצר: אני זה אנחנו רוצים לשוחח עם הנתבע 3, דובר על אפשרות, נפתח פתח לשיחה בינינו, בין הנתבע 3 לבינינו. כב' השופט: אז אנחנו נקבע מועד, ואני אשמח להתאכזב לטובה ולקבל הודעה שהדיון התייתר".(עמ' 461). המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת מדברים אלו, היא שהשופט ידע על אפשרות של מגעים או על המגעים עצמם בין ב"כ התובעים ובין טוראל, במטרה לשכנע את האחרון להעיד לטובת התובעים תמורת מחיקתו מכתב התביעה, לפני שב"כ התובעים מסר על כך בפומבי בבית המשפט, כפי שיפורט להלן.

• מגעים אלו התרחשו אך דקות ספורות לפני האמירות הללו, לפני התחלת הדיון באותו יום מחוץ לאולם המשפט (מתחילת הדיון ועד לאירוע זה נרשמו 13 עמודי פרוטוקול בלבד). טוראל עצמו, בתצהיר ערוך כדין, פירט את השיחה עימו שיזם עו"ד לינצר, ובה הציע לו את ההצעה הנ"ל. כפי שמופיע בתצהיר:"עו"ד לינצר פנה אליי והתעניין, "למה אני הולך עם מר גולדנברג?", עניתי לו שנתבעתי על ידם. עו"ד לינצר הגיב ש"הקשר עם מר גולדנברג מזיק לי". עו"ד לינצר מסר לי בצורה חד משמעית ש"בכוונתם להגיע איתי להסדר ולמשוך את התביעה כנגדי, רק במידה ואסכים להעיד נגד מר גולדנברג".
• יצוין, כי אף כי טוראל לא הביע התנגדות ואמר לעו"ד לינצר שהוא מבקש לקבל ממנו פרטים נוספים על הצעתו,ועו"ד לינצר אמר לטוראל שיעמדו אתו בקשר בהמשך לקביעת מפגש בעניין הצעתו, הוא לא חזר לטוראל אחרי סיום אותה ישיבה בבית המשפט.
• מר גולדנברג לא נכח באותו יום כלל בבית המשפט מחמת מחלתו. לפי הפרוטוקול, נכחו בבית המשפט שני עורכי דינם של התובעים, עוה"ד לינצר וקרני, וטוראל. כמובן, שגם השופט היה במקום. ברור וידוע שהשופט לא ניחן ברוח הנבואה ולא עוף השמיים הוליך את הקול. המסקנה היחידה המתבקשת מאליה היא שאחד מבאי כוח התובעים או אחד התובעים סיפר על כך לשופט לפני הישיבה באותו יום, אם לפני שיחת עו"ד לינצר עם טוראל ואם מיד אחריה.
• השופט לא ביקש להתעדכן על המשך המגעים בין עו"ד לינצר לטוראל:

המגעים שתוארו למעלה התנהלו לפני ובסיומה של הישיבה ב-8.7.10. כאמור לעיל, לא היו מגעים נוספים בין עו"ד לינצר לטוראל, אף כי, כפי שצוין, טוראל ביקש לקבל פרטים נוספים על הצעת עו"ד לינצר, והאחרון אף אמר לטוראל שיחזור אליו. מאחר שעו"ד לינצר מסר על כך בבית המשפט והדברים אף תועדו בפרוטוקול המוקלט, היה על עו"ד לינצר לעדכן את בית המשפט על המשך המגעים, או לפי בקשת השופט, על התייתרות הדיון בעניין טוראל. אולם, ככל שהדברים משתקפים בפרוטוקול, עו"ד לינצר לא עדכן את בית המשפט בהמשך המגעים, שלא היו, רק כי עו"ד לינצר לא המשיך אותם.עו"ד לינצר לא עידכן את השופט בעניין זה, לא בישיבות הבאות (10.10.10, 26.12.10, 31.12.10) ולא בדרך אחרת. אף השופט עצמו לא ביקש לעדכנו על התפתחות המגעים בעניין זה. השופט, אמנם ביקש, בדיון מיום 8.7.10, לקבל הודעה על התייתרות הדיון. אולם, עדכון שופט על תוצאות מגעים כאלה הוא אך טבעי, ואפילו מתבקש, לאור דברי השופט בעניין מגעים אלה בין עו"ד לינצר לטוראל.

• יודגש, שאף שמדובר במגעים שזכו לברכת בית המשפט או לפחות להכרתו בקיומם, השופט לא טרח להתעניין בהם ומה עלה בסופם. חוסר ההתעניינות יותר מאשר מתמיה, בעיקר מאחר שהשופט מדגיש כמעט בכל ישיבה, ולא פעם אחת, את חשיבות זמנו השיפוטי, את חוסר רצונו לבזבז זמן לריק ואת שמחתו אם יבוטל הדיון שהוא קבע בראיותיו של טוראל. חוסר ההתעניינות של השופט בתוצאתם של המגעים בין עו"ד לינצר ובין טוראל, עליהם הודיע עו"ד לינצר בבית המשפט קבל עם ועדה, מחזק את החשש הכבד שהשופט ידע על מהלכים אלו, הן את תחילתם, כפי שתואר קודם, והן את סופם ואת תוצאותיהם, שלא בדרך המלך, אלא במגעים ישירים בין השופט ובין התובעים או בא כוחם, שלא במסגרת ההליך המשפטי, אלא מחוצה לו.
• התעניינות של שופט על תוצאות מגעים כאלה מנוגדת להתנהגות טבעית של בני אנוש וגם של שופטים, המגלים סקרנות על תוצאות של תהליכים שהיו שותפים להם בשלבים קודמים. העובדה, שהשופט אינו מגלה במישור הרשמי כל התעניינות בתוצאות הפניה של עו"ד לינצר למר טוראל יותר ממתמיהה, אלא אם יש לכך הסבר – שהשופט קיבל מידע על תוצאות מהלך זה בצורה לא רשמית, וקרוב לוודאי שלא ממר טוראל. ואכן, כאשר, במקרה אחר, כאשר, הצדדים, לרבות התובעים או ב"כ, לא הספיקו לעדכנו, השופט התעניין מיוזמתו על סיכומים בין הצדדים. היה זה לאחר שהשופט ביקש מהצדדים לבדוק אם הם יכולים להגיע להסכמות בדבר הצגת מסמכים, שמר גולדנברג רצה להגישם באמצעות מר שאול יהלום. אחרי ההפסקה, בה ניהלו הצדדים שיחות מחוץ לאולם, פנה אליהם השופט: "עכשיו אני רק רוצה לשאול לפני שאנו מסיימים, האם בהפסקה הייתה איז ההתקדמות בקשר לאותם מסמכים?" (עמ' 325, שורות 20 – 21).
• בעניין זה, ראוי לפנות לתשובת נציגת פרקליטות המדינה, גב' דגנית כהן-ויליאמס, לפניית מר גולדנברג. בתשובתה למר גולדנברג (מ-6.12.11) היא כותבת ש"השופט ביקש מהתובעים להודיע ורק במידה שהדיון בראיותיו של נתבע 3 מתייתר" (ההדגשה במקור). הציטוט המדויק של דברי השופט הוא: "אז אנחנו נקבע מועד, ואני אשמח להתאכזב לטובה ולקבל הודעה שהדיון התייתר" (עמ' 461). אין בו שום אזכור למלה "רק". אמנם, מכלל ההן ניתן להסיק את הלאו, אך יש בתשובה משום טעות ואף הטעייה מסוימת, ולמצער, תשובה זו אינה מדויקת.
• לשופט נודע בשלב מוקדם על בקשת מר גולדנברג לעיכוב הליכי כינוס נכסים:

ב-21.9.10 הגיש מר גולדנברג לשופט בקשה לעיכוב הליכי כינוס נכסים על פי צו שהוצא נגדו. לפי הידוע לכותבי חוות דעת זו, זו הפעם הראשונה שהשופט קיבל דיווח רשמי בעניין כינוס הנכסים ממי מבין הצדדים במשפט זה. עד למועד זה, הליכי כינוס הנכסים ופשיטת הרגל, שנוהלו בפני שופט אחד מבית המשפט המחוזי מרכז, לא הוזכרו במהלך התביעה שנידונה בפני השופט מנהיים (גם לא בשלב שהשופט יעקב ניהל את המשפט).

• ב-15.9.10 כתב השופט מנהיים החלטה, בתשובה לבקשה שהוגשה לו על ידי מר גולדנברג ב-14.9.10, הנושאת את הכותרת: "בקשה להבהרת ההחלטה שהתקבלה ע"י בית המשפט הנכבד ביום 7.9.2010 שהועברה למבקש ע"י מזכירות בית המשפט רק ביום 12.9.10". בהחלטה זו, כלל השופט מנהיים משיב "חדש" – "מדינת ישראל", והכוונה כאן לכונס הנכסים הרשמי. אולם, מדינת ישראל לא נרשמה כצד כלשהו בבקשה מ-14.9.10, אליה מתייחסת תגובת השופט מ-15.9.10 ואף כלל לא הוזכרה במהלך הדיונים כצד במשפט עד להוספתה על ידי השופט מנהיים בהחלטתו זו. המסקנה היא שהשופט מנהיים לא ידע ולא יכול היה לדעת על היותה של מדינת ישראל (הכנ"ר) צד או מעורבת בצורה אחת במשפט שהתנהל אצלו, מתוך ההליכים שהתנהלו בפניו במסגרת הליך זה.
• המידע על מעורבות הכנ"ר בהליכי פשיטת הרגל של מר גולדנברג הייתה כמובן ידועה לתובעים ולבאי כוחם לפני 15.9.10, יום מתן ההחלטה על ידי השופט מנהיים. באוגוסט 2010 ניתן צו כינוס לביתו של מר גולדנברג, והדבר היה ידוע לתובע, וכמובן לבאי כוחו, שכן הוא היה צד להליך זה, מאחר שהוא הטיל עיקול על הבית (כפי שגם מוזכר בפרוטוקול הדיון בפני מנהיים מ-1.7.10). אולם הטלת עיקול אין משמעה בהכרח צו כינוס נכסים ואין משמעה מעורבות כלשהי של הכנ"ר. ב-12.9.10, שלושה ימים בלבד לפני מתן ההחלטה הרלוונטית על ידי השופט מנהיים, נערך דיון בלשכת ההוצאה לפועל בבית משפט השלום בפתח תקווה, בעניין מימוש צו הכינוס נגד מר גולדנברג. עוה"ד אביחי דרזנר ואיילת קרני, ממשרדו של עו"ד לינצר, המייצג את התובע, רובנר, השתתפו בדיון זה. עו"ד קרני שותפה לעו"ד לינצר בייצוג התובע בתביעתו נגד מר גולדנברג, המתנהלת בפני השופט מנהיים.
• התנהלות זו מוכיחה כי השופט מנהיים עשה שימוש במידע שלא הוצג בפניו בהליך עצמו, בין אם קיבל את המידע הזה מהתובעים או מבאי כוחם ובין אם שמע על כך בעת דיונים בבית המשפט המחוזי, שם הוא מכהן, ושם התנהלו הליכים נוספים בעניינו של מר גולדנברג.

14.10  אף כי, ייתכן שכל אירוע בודד אינו מעיד בהכרח על קשרים בין השופט מנהיים ובין ב"כ התובעים או התובעים עצמם, כפי שכותבת נציגת פרקליטות המדינה, שלושת אירועים אלו יוצרים מארג של ראיות, המצביעות כי האפשרות שלקשרים נסתרים כאלה ושל העברת מידע מחוץ לכתליי בית המשפט מב"כ התובעים אל השופט, היא אפשרות סבירה מאד. זאת ועוד, שלושה אירועים אלו גם מהווים חוליות בתמונה הכללית המוצגת בחוות דעת זו, לפיה יש יותר מאשר רגליים לסברה שהשופט מנהיים היטה לכאורה את המשפט לטובת התובעים ונגד מר גולדנברג.

15. השופט גמר דעתו טרם סיום שלב הצגת הראיות:

נסיים את סקירת העובדות בהוכחות מעל לספק סביר כי לכאורה גמר השופט דעתו אף שטרם הסתיימה מסכת ראיות התובעים וטרם החל המסכת ראיות ההגנה.

• בדיון שנערך ביום 1.7.2010 העיר השופט בתשובה לדברי ב"כ התובעים את הדברים הבאים: "עו"ד לינצר: …בנוסף לכל העלמות הכספים שאנחנו טענו אותם כבר בשל בשל הבקשה לעיקולים, ובית המשפט אישר שאכן הנתבע מעלים מסמכים, נודע לנו לאחרונה שהבית שעליו עשינו עיקול הוצג למכירה. נודע לנו. כב' השופט: סליחה שאני קוטע, שני דברים בה קשר הזה, אחד, זה לא מענייני לעסוק בזה בכלל ובדיון היום בפרט. שניים, חוששני שאם יש עיקול, קצת קשה למכור בלי שהמכר יהיה כפוף לעיקול על כל מה שמשתמע מזה, ולכן גם אם המידע הזה נכון, לגופו אני לא מודאג ממנו, אולי להפך; אם מוכרים כפוף לעיקול, אז הכסף, אתם תראו כסף, אמנם בשלב הזה על תנאי, זאת אומרת, הכסף יהיה מונח איפשהו, אבל תראו כסף." (עמ' 439, שורה 22 – עמ' 440, שורה 6, ההדגשה לא במקור, מ.ג., א.ג.). הנה ב"כ התובעים שם בפי השופט אמירה משמעותית ביותר, לפיה מר גולדנברג העלים מסמכים וזאת עוד בטרם העיד מר גולדנברג ובטרם נחקר אודות מסמכים שלטענת עו"ד לינצר הסתיר, והשופט לא הגיב להערתו זו ולא העיר לו כי עניין זה טרם הוכח. בהמשך, במענה לאמירתו זו של עו"ד לינצר, הבטיח השופט לתובעים "אתם תראו כסף…אבל תראו את הכסף", זאת אף שטרם נסתיימה מסכת התביעה ובוודאי בטרם החלה מסכת ההגנה, ואולי הצדק עם הנתבע, עם מר גולדנברג, והתביעה תדחה. כלומר הוכח שהשופט גמר דעתו בשלב מוקדם מאוד במשפט, וכמובן שגמירות דעתו זו היא נגד מר גולדנברג. והיה וייטען כי השופט סייג את דבריו בהוסיפו "אמנם בשלב הזה על תנאי", אך בולט לעין כיד בריו אלה נאמרו לאחר שהבין השופט את משמעות אמירתו, וכן מיהר וסייג אותה, אולם הסתייגותו אינה מעצם האמירה "אתם תראו את הכסף" בטרם הוכחה התביעה, אלא מהקושי לגבות ועקב הטלת עיקול על כספי מר גולדנברג. כפי שניתן להבין מהסיפא לדבריו, בה הוא מדגיש: "זאת אומרת, הכסף יהיה מונח איפשהו, אבל תראו כסף". יצוין כי דיון זה היה הדיון בו קיבל השופט את בקשת מר גולדנברג לדחיית הדיון עקב מצבו הרפואי, שבסופו קבע מועד נדחה להמשך חקירתו הנגדית של התובע ע"י מר גולדנברג, ובטרם נתבקש ליתן פסק דין בהעדר.
• הוכחה נוספת שהשופט גמר דעתו בשלב מוקדם על תוצאות המשפט מצויה בפרוטוקול הישיבה מ-8.7.10, בה עלו לאוויר העולם המגעים שניהל עו"ד לינצר עם טוראל (כמתואר למעלה). בישיבה זו דיבר השופט על החלטותיו האפשריות בבקשה למתן פסק דין בהעדר נתבע 1. השופט מעלה שתי אפשרויות בלבד – החלטה שלא לתת פסק דין או החלטה לתת פסק דין נגד הנתבעים, ובה, לדבריו, הוא יקבל את כל התביעה או את חלקה. הוא לא מעלה על דעתו שייתכן שייתן פסק דין לדחות את התביעה. כלומר, דעתו בעניין כבר נקבעה מראש, במקרה שיחליט לתת פסק דין. והטוב ביותר הוא לקרוא את דברי השופט בפרוטוקול: "כב' השופט: שוב, בהנחה שיינתן פסקדין. עו"דלינצר: אם אדוני לא יאכזב אותנו נשתדל לאכזב את אדוני. כב' השופט: רק רגע, אני אגיד מדוע אני קובע מועד בכל מקרה. כי א. יכול היות (כךבמקור, א.ג. מ.ג.)שהמועד יישאר והמהות שלו תשתנה, אם לא יינתן פסק דין נגד הנתבעים 1 ו-2, אז בכל מקרה אנחנו צריכים מועד. גם אם אתם מתקשרים בינתיים עם הנתבע 3, איך שאתם רוצים. זו אפשרות אחת. אפשרות שנייה, נניח שיינתן פסק דין כזה או אחר נגד הנתבעים 1 ו-2 שמקבל את כל התביעה, מקבל את חלק מהתביעה, אינני יודע, גם אז הרי הדעת נותנת שהסיכוי שתוגש בקשה לביטולו הוא לא סיכוי תיאורטי בלבד" (עמ' 461 – 462) (ההדגשות לא במקור – א.ג. מ.ג).
• גם בהמשך (עמ' 462) דיבר השופט על פסק דין נגד הנתבעים. הוא אינו מעלה כלל אפשרות שלמתן פסק דין הדוחה את התביעה, שכן הוא כבר החליט מה יהיה פסק דינו. כאשר הוא מזכיר את האפשרות שלא ייתן פסק דין נגד הנתבעים, הוא כבר קבע או דיבר על קביעת מועדים להמשך הדיונים ושלב ההוכחות. אמנם, זוהי דרך המלך, אך לפחות כדי שהצדק גם ייראה, היה על השופט להזכיר את האפשרות שהוא יידחה את התביעה בכלל, כבר על פי ראיות התביעה, שרובן כבר הוצגו (מלבד חקירתו הנגדית של מר רובנר, שלא הסתיימה).הרי, ייתכן מצב שראיות התובעים אינן מספיקות ואינן עוברות את רף ההוכחה הנדרשת במשפט כגון זה אפילו בשלב סיום הגשת ההוכחות של התביעה, בין אם הוא יחליט שאמינות עדי התביעה נמוכה וכך גם משקלן של עדויותיהם ובין אם מכל סיבה אחרת.
• זאת ועוד, השופט אינו מעלה על דעתו כי הסנקציה של מתן פסק דין בהעדר היא חריפה מידי במקרה של אי התייצבות בעל דין או עורך דין לחקירה נגדית של עד של הצד שכנגד, שהרי ההלכה הפסוקה מסתפקת בהחלטה על סיום החקירה הנגדית ובחיוב בהוצאות ולא במתן פסק דין, ואפשרות זו כלל לא נשקלה ע"י השופט. כלומר, הוכח שהשופט גמר דעתו עוד בטרם הושלם שלב ההוכחות במשפט, שאם לא כן, היה עליו להורות על סיום החקירה הנגדית של עדי התובע והתחלת שלב ההוכחות מטעם ההגנה, ולו, בשלב זה, היה ממשיך מר גולדנברג להעדר מהדיונים אפשר והיה מקום ליתן פסק דין נגדו, אך לא בטרם נסתיימה מסכת התביעה.
• השופט מכיר גם מכיר את הדין, אך, כנראה, שלא הסתכל במראה. בהחלטתו לדחות את בקשת מר גולדנברג לפסילתו הוא כותב: "המבחן לקיומה של עילת פסלות איננו תחושתו הסובייקטיבית של בעל הדין העותר לפסלות, אלא הוא מבחן אובייקטיבי, ועניינו האם דעת המותב היושב בדין "נעולה" לגבי התוצאה הצפויה, עד כי הדיון הפך ל'משחק מכור'" (החלטת השופט מנהיים מ – 3.6.2010, עמ' 1).
• כנראה, שגם עו"ד לינצר ידע כי דעתו של השופט ליתן פסק דין נגד מר גולדנברג גמורה. הדבר נחשף בבקשה שהגיש עו"ד לינצר בשם התובעים לבית המשפט, בה הוא לא ביקש את עמדת הנתבעים. ההסבר שנתן עו"ד לינצר לכך היה שעמדת הנתבעים 1 ו-2 אינה רלוונטית שכן נגדם הוגשה בקשה למתן פסק דין בהעדר, ועמדת הנתבע 3 "אין בכוחה לשנותו" (את הנתון שיתכן ויינתן פס"ד בהעדר נגד הנתבעים 1 ו-2). אם עמדות הנתבעים אינן רלוונטיות, בין אם הוגשה בקשה למתן פסק דין נגדם ובין אם תגובתם לא תשנה את החלטת השופט, אין זאת, כי היה ידוע למגיש הבקשה, שפסק הדין שיצא תחת ידיו של השופט מנהיים תהיה נגד הנתבעים.

פרק שלישי:      סיכום העובדות וההיבטים משפטיים – החובה לפתוח בחקירה:

1. לאחר שסקרנו את התנהלותו של השופט במהלך הישיבות והדיונים במשפט זה, לרבות את טיפולו בבקשות שהופנו אליו ע"י הצדדים, את החלטותיו בעניין זימון עדים מטעם מר גולדנברג, את התערבותו במהלך חקירות העדים השונים ובעיקר בחקירות הנגדיות שניהלו מר גולדנברג וטוראל לעדי התובעים, ובמהלך חקירתו הנגדית של טוראל כעד הגנה, את התייחסותו המזלזלת למצבו הרפואי הקשה הממוסמך היטב של מר גולדנברג ואת חוסר ההיגיון(בהמעטה) בחלק מדבריו ובהחלטותיו השונות, לא נותר לנו אלא לקבוע שהוכח בעליל כי השופט לכאורה פעל לכל אורך הדרך באופן לא ראוי, תוך שהוא מוטה לטובת צד אחד (התובעים) ונגד הנתבעים בכלל ונגד מר גולדנברג בפרט ומטה את המשפט כולו לטובת התובעים.
2. השופט נמנע מלפסול עצמו אף שהכיר אישית שניים מארבעת עדי התובעים, אחד בנסיבות חברתיות והאחר בנסיבות עסקיות. יודגש כי המדובר הוא בשניים מארבעת עדי התובעים, וכאן הכמות הפכה איכות. לא זאת אף זאת, השופט הגדיל עשות כאשר הוא שוחח, גם אם לטענתו רק התבדח, עם העד בהפסקה בדיון, כאשר מר גולדנברג וטוראל לא נכחו באולם. בכך הוא הוכיח כי היכרותו עם העד, עו"ד בכר, משמעותית. כמובן שבכך סר מורא בית המשפט מהעד, לאחר שהשופט, חברו לספסל הלימודים ואולי גם יותר מכך, התבדח עימו באמצע חקירתו הנגדית.
3. עלינו להדגיש כי תפקידו של השופט מכוח הדין הוא לעזור לבעל דין שאינו מיוצג, בוודאי בעניינים של סדרי דין. אמנם השופט החמיא למר גולדנברג על בקיאותו בחומר ועל שאלותיו, אך לאורך כל ההליך בלטה בורותו של מר גולדנברג בעניינים של סדרי דין, וניתן לראות זאת מבקשות הביניים הרבות שהגיש, המעידות על כך. כפי שמפורט בפרק העובדתי, "מחמאות" אלו שימשו את השופט בבואו לדחות את בקשותיו של מר גולדברג, על אף שלא היה ל"מחמאות" הללו בסיס במציאות. השופט פעל בניגוד לסדרי הדין ולעיתים תוך כיפופם, משל היו "מזרון סתם שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום" (השופט משה עציוני בע"א 103/71 נורדיהנ' בכר, פ"דכו(1) 320, 325):
   • השופט התיר לבעל דין שהגיש תצהיר עדות ראשית להאזין לעדויות עדיו, אף שטרם נחקר, במקום לקבוע כי בעל הדין, מר רובנר, יעיד ראשון מטעם התובעים, או, לחילופין לא ישב באולם כאשר עדים מטעמו נחקרים. כמובן שהשופט נמנע מלהאיר את עיני מר גולדנברג בעניין זה, בפתח הדיון, כאשר מר גולדנברג ביקש להוציא מן האולם עדים שטרם העידו בטרם תחל עדותו של עד התביעה הראשון.
   • השופט סירב לבקשתו של מר גולדנברג להעיד את מר בנימין בן אליעזר בטענה טכנית, וזאת בניגוד לדין ולהלכה הפסוקה כפי שהיטיב לבטאה נשיא בית המשפט המחוזי (כתוארו אז) אורי גורן(סוגיות בסדר הדין האזרחי, תשס"ט-2009, בעמ' 320): "התקנה העיקרית בנושא זה היא תקנה 178 (א)המורה כי אם נקבע תאריך לדיון בתובענה רשאי בית המשפט, לבקשת בעל דין,להזמין עד בין למתן עדותו בין להצגת מסמכים; ההזמנה תפרש את הזמן ואת המקום שבהם נדרש המוזמן להתייצב ולשם מה הוא נדרש.בית המשפט אינו רשאי לסרב להזמין עד רק בגלל שעד זה לא יועיל, לדעתו, לצד שהזמין אותו." (ההדגשה אינה במקור, מ.ג., א.ג.) ובכל זאת מצא השופט הנכבד לנכון לסרב לבקשת מר גולדנברג מטעמים טכניים. משהתברר לו כי טעמים אלה אינם מחזיקים מים, הוסיף עליהם בהחלטות לדחות את בקשת הפסלות, טעמים חדשים, ובהם הטענה שאין בעד כדי להועיל למר גולדנברג, שאף היא מנוגדת להלכה הפסוקה, ובכך שינה החלטה חלוטה, בניגוד לחוק.
   • השופט הירבה להתערב בחקירות הנגדיות שניהלו הנתבעים, שינה נוסח שאלות, השיב במקום העדים, הנחה את העדים כיצד להשיב, וקטע את החקירות ללא הרף. חלק ניכר מהתערבויות השופט בחקירת עדי התביעה התבטאו בכך שהוא פסל שאלות עובדתיות ששאלו אותם הנתבעים, והציג במקומן שאלות של דעה והבנה. במיוחד בלטה התערבותו בחקירתו הנגדית של עו"ד בכר, חברו של השופט, כאשר לאורך כל החקירה הפריע למר גולדנברג לחקור, הדריך את העד ואף השיב במקומו ואסר על למר גולדנברג לשאול שאלות אמינות ומהימנות לעו"ד בכר. כמו כן הכשיל את מר גולדנברג כאשר האחרון דרש מהעד, עו"ד בכר, להציג מסמכים מהותיים להליך ולמעורבות חברו של השופט, העד עו"ד בכר, כבעל עניין בהליך, וכאן פעל בניגוד לדין. הוא נמנע מלהסביר למר גולדנברג את זכויותיו באשר להזמנת עדים ולהצגת מסמכים, והרי ההלכה הפסוקה היא כי מכוח הדין יכול ורשאי השופט להטיל על עד את החובה לגילוי מסמכים (תקסד"א תקנה 178(א)). משהורה בית המשפט, מכוח סעיף 1 לפקודת הראיות ו/או תקנה 178 לתקסד"א, על גילוי מסמך על מקבל ההוראה להעיד ולהציג מסמכים במשפט, וראה סעיף 3.2 לעיל וכן:

          "החלטתי אמרה, בקליפת אגוז, כי החמצת הליכי גילוי מסמכים טרום המשפט אינה מונעת הצגת מסמכים שבעל הדין היריב לא גילה אותם על ידי הבאתם לבית המשפט לפי הוראת בית המשפט בהתאם לתקנה 178(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. במקרה כזה הצגת המסמכים כראיה תתבצע בלי שלמבקש להגישם תהיה אפשרות לעיין בהם עיון מוקדם." (השופט מודריק בת"א (ת"א) 2486/02קבוצת כרמלטון בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ).

          "רשאי היה בית המשפט, על פי הסמכות הנתונה לו בתקנה 178(א) לתקנות סדר הדין לזמן את העד לפניו בשנית לצורך הצגת ספרי החשבונות ולהשיב על שאלות לגבי תוכנם, מבלי שהעד יידרש לעשות הכנות מיוחדות ולהכין חומר ראיות."(הלה גרסטל, רע"א  4028/97 הלסקו ישראל בע"מ נ' גלאון צביה).

• מעבר להפרעותיו לחקירות הנגדיות שניהלו מר גולדנברג וטוראל, פעל השופט בניגוד לדין לכאורה כאילו הוא בא כוח של התובעים בתיק בניגוד לדין, וראה דברי אורי גורן בספרו (שם, בעמ' 323): "כדי שבית המשפט לא יהפוך לפרקליט הצדדים ויעשה את מלאכתם ויוכיח מיוזמתו את מה שבעל דין החסיר". הדבר בלט במיוחד בדרך בה חקר השופט את טוראל חקירה שהייתה חקירה נגדית לכל דבר ועניין ולא שאלות של שופט, הנדרשות להבהיר את המעורפל, ובכך שהוא עצמו התנגד להגשת ראיות, באמצעות העד, עו"ד בכר, חברו, שב"כ התובעים לא התנגד להגשתן. כך השים עצמו השופט כפרקליטם של התובעים באופן שאינו משתמע לשני פנים, והרבה יותר מפעם אחת, שאולי ניתן היה להסבירה כמעידה חד-פעמית. אמור עתה: הוכח שהתנהלותו של השופט כפרקליטם של התובעים הייתה שיטתית.

4. העדפת התובעים בולטת גם ביחסו של השופט לבקשות הדחייה של מר גולדנברג מסיבות רפואיות אמיתיות, הממוסמכות היטב, הידועות ומובנות היטב לשופט. בעוד השופט דחה את בקשותיו של מר גולדנברג, הוא קיבל את בקשת ב"כ התובעים לדחות את המשך החקירה הנגדית של מר טוראל, שטען שהיה חולה ושנטל "שני אקמול", וזאת בלא כל דרישה לתעודת רופא כדין ולמצער לאישור רפואי רגיל, הגם שהשופט ידע גם ידע שעו"ד לינצר, כעורך דין בעצמו ידע היטב את הדין ואת חובתו להציג תעודה רפואית כחוק.גם כשהתברר לשופט כי הסיבה האמיתי היא שב"כ התובעים התייצב לדיון בלא להתכונן אליו, בכל זאת הסכים השופט לבקשת הדחייה. כאשר, נדגיש, בדרך טיפולו באישורים הרפואיים שהגיש מר גולדנברג דקדק השופט בקוצו של יו"ד.
5. מעבר לאמור לעיל, לשונו המשתלחת של השופט במר גולדנברג לכל אורך הדיון מעידה, אף היא, כי השופט גמר דעתו בעניין מר גולדנברג עוד בטרם החלה מסכת הראיות במשפט, ונזכור את אמירתו "אני לא מודאג… אתם תראו כסף… אבל תראו את הכסף", שנאמרה עוד בטרם נסתיימה מסכת הראיות מטעם התובעים.
6. פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות מר גולדנברג לדיון אף הוא, לו תשמע דעתנו, אינו ראוי ומנוגד להלכה הפסוקה, זאת בשל כך שחלק מהעילות למתן פסק הדין בהעדר נגועות ביחסו הלא שוויוני של השופט לתובעים מחד גיסא ולמר גולדנברג מאידך גיסא. איננו פוסלים את פסק הדין או מבטלים אותו, עניין זה שמור לערכאת הערעור, אליה פנה מר גולדנברג, אולם לו תשמע דעתנו, הרי שיש לבחון את מניעיו של השופט גם במתן פסק הדין:
   • כבר הצבענו על חוסר הסבירות בדחיית בקשת הדחייה של מר גולדנברג, כאשר נמנע ממנו להתייצב לדיון מסיבות רפואיות, ויודגש שוב, אמיתיות, הנובעות ממצב בריאותי מסובך העלול להגיע לסיכון חייו של מר גולדנברג.
   • ההלכה הפסוקה מציינת כי אפילו כאשר בעל דין, שהגיש תצהיר, לא התייצב לחקירתו הנגדית, האמצעי של מתן פסק דין הוא קיצוני ויינקט במשורה. והרי לפנינו היעדרות מחקירה נגדית של עד תביעה ולא התחמקות של בעל דין מחקירה נגדית על תצהירו, עוד בטרם הודיע ב"כ התובעים "אלו עדיי", ומכאן שהיו בידי בית המשפט אמצעים אחרים ובהם חיוב מר גולדנברג בהוצאות, או פשוט סיום חקירתו הנגדית של העד בלא מתן רשות למר גולדנברג להמשיך ולחוקרו.
   • זאת ועוד, אמנם תצהיר שהוגש ואשר המצהיר לא נחקר אודותיו בחקירה נגדית אינו ראיה, אך זה לא המקרה שלפנינו. הן טרם נסתיימה מסכת התביעה, ומכאן שהשופט, בצעדו הקיצוני, מנע ממר גולדנברג את הזכות לקבל את יומו בבית המשפט ולהיחקר על תצהירו, ואחר כך, פסק השופט כי תצהירו אינו ראיה.
   • ההלכה הפסוקה בעניין פסק דין בהעדר התייצבות קובעת כי משהוגש כתב הגנה על השופט לשקול האם יש בעובדות שהועלו בכתב ההגנה, אם תוכחנה, הגנה טובה נגד התביעה, והרי השופט בהחלטתו מנע ממר גולדנברג להוכיח את טענותיו שבכתב ההגנה, וראה את ההלכה הפסוקה כפי שניתנה מפי כבוד השופט תיאודור אור:

"מהחלטת בית משפט השלום בבקשה לביטול פסק הדין עולה, שבית המשפט לא שקל אם יש בעובדות כתב הגנתם, אם תוכחנה, הגנה טובה כנגד התביעה; ומכל מקום, אין התיחסות לשאלה זו בהחלטה. בהתחשב בכך ובנימוקים לאי התיצבות המבקשים במועד הדיון בבית משפט השלום, דעתי היא שהיה מקום לבטל את פסק הדין, אם גם תוך חיוב המבקשים לשאת בהוצאות שנגרמו למשיב עקב אי התיצבותם במועד הדיון." (רע"א 2921/94סומך עמנואל נ' עטיה אברהם).

• עניין זה לא מוזכר כעילה לערעור, אלא כהוכחה נוספת שלכאורה פעל השופט במודע ובמכוון לטובת התובעים תוך פגיעה בהגנתם של הנתבעים, גם בניגוד לדין, שוודאי שהוא מכיר והיטב. אין בדעתנו להתייחס לגוף הראיות שהוצגו במשפט, מה גם שכתבי הטענות ונספחיהם לא היו בידינו, עניין זה מסור לבית המשפט ולערכאת הערעור, אולם נעיר, כי השופט מנע ממר גולדנברג לחקור את עו"ד בכר, חברו של השופט, שאלות שהיה בהן כדי לפגוע במהימנותו של עו"ד בכר ובאמינותו. ואם כך, הרי שאפשר שהתובעים לא הוכיחו תביעתם בסף הנדרש כדי לקבל פסק דין בהעדר.
• לסיכום, ענישתו של מר גולדנברג ע"י מתן פסק דין בהעדר הייתה בלתי מידתית, ובניגוד להלכה הפסוקה, הן בעצם ההחלטה ליתן פס"ד בהעדר במקום לנקוט צעד פחות קיצוני, והן בהנמקה שהייתה חלקית והתעלמה מכתב ההגנה שהיה בפני השופט.

7. הפרה לכאורה של כללי האתיקה לשופטים ע"י השופט מנהיים:

השופט הפר לכאורה את כללי האתיקה לשופטים (כללי אתיקה לשופטים, תשס"ז-2007, ק"ת 6591, מכוח סעיף 26א לחוק בתי המשפט[נוסח משולב], תשמ"ד-1984, להלן: "הכללים") הפרות מרובות מכדי שניתן יהיה ליחס זאת למקריות או לפגמים במזגו השיפוטי בלבד. יתכן וניתן היה להתעלם מהפרות אלה, אולם כל ההפרות פגעו בבעל דין אחד, מר גולדנברג, ופעלו לטובת בעל הדין האחר ובא-כוחו, ולכן עולה חשד לכאורי כבד שהיו, זדון, חוסר תום לב וכוונת מכוון בהפרות אלה:

• השופט פעל לכאורה בניגוד לכלל 15 לכללים בכך שלא פסל עצמו מלשבת בדין בגין היכרותו המוקדמת עם שני עדים מרכזיים מטעם התובעים במשפט:
  • השופט פעל בניגוד לכלל 15 (ב) לכללים: העד עו"ד בכר היה חברו של השופט ודי בכך כדי שהשופט ימנע מלשבת בדין, שכן כשקיבל השופט את התיק שהועבר אליו מהשופט יעקב, ידע היטב כי חברו לספסל הלימודים, עו"ד בכר הנ"ל, יעיד כעד מרכזי מטעם התובעים.
  • אמנם, לכאורה, עם העד, מר חנוך מילוא, עבד השופט זמן רב קודם למינוי לכהונתו, אולם במקרה שלפנינו שני עדים מרכזיים, מתוך ארבעת עדי התובעים, היו בקשרי עבודה ורעות עם השופט ודי בכך כדי שהשופט יבין כי בנסיבות אלה יש כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט לטובת בעל הדין שעו"ד בכר ומר מילוא הם עדיו, כאמור בכלל 15(א) לכללים.
  • השפעת קשריו המוקדמים של השופט עם עדים אלה הוכחה לכאורה מכל האמור בסעיפים 4, 5 ו-6 לפרק העובדות בחו"ד זו, ובסעיף 2 לעיל.
  • מכיוון שדבר קשריו של השופט עם העדים היה ידוע לו עוד בטרם החל לנהל את המשפט, בשלב בו הועבר אליו התיק מכב' השופט יעקב, בסיום ההליכים המקדמיים ובטרם החל שלב ההוכחות, לא היה נגרם כל נזק ובוודאי נזק חמור או עיוות דין לו היה בוחר שלא לשבת בדין. מכאן שהחריג המצוין בכלל 15(ג) לכללים לא חל על השופט בהליך נשוא חו"ד זו.
• אין ספק כי השופט לא השרה באולם אווירה נינוחה ונעימה, מכיוון שלא נהג באורך מכובד, במתינות, בסובלנות ובאדיבות בנתבעים בכלל ובמר גולדנברג בפרט, ובכך פעל השופט לכאורה בניגוד לכלל 11(א) לכללים.
• השופט איפשר לעו"ד לינצר להשתלח במר גולדנברג, ובכך פעל לכאורה בניגוד לכלל 11(ב) לכללים.
• על כלל 11(ג) לכללים עבר לכאורה השופט אין ספור פעמים בהערותיו הפוגעניות והמעליבות למר גולדנברג, שפורטו בפרק העובדות, והוקלטו ונכתבו כלשונן בפרוטוקולים.
• כפי שהראינו לעיל, בעוד השופט מקפיד באופן דווקני ועמוד על כל קוצו של יו"ד עם מר גולדנברג, הרי בכל האמור לבקשותיו שב"כ התובעים, עו"ד לינצר, נהג השופט באופן מקל גם אם נאלץ לפעול בניגוד לדין כדי להקל על עו"ד לינצר, כאשר קיבל את בקשותיו לדחיות מועדי דיונים והגשת כתבי בי-דין. בכך ניהל השופט את המשפט לכאורה בניגוד לכלל 12(א) לכללים.
• השופט לכאורה לא שמר על חזות ניטרלית במהלך הדיונים. במיוחד בלט העדרה של חזות ניטרלית בשעה ששוחח עם העדים עו"ד בכר ומר מילוא ("התבדח" לדבריו) במהלך הפסקות בדיון, בשעה שהנתבעים, הן מר גולדנברג והן מר טוראל לא נכחו באולם. התנהגותו זו מעלה לכאורה חשש ממשי למשוא פנים. ונזכור כי אללו לשופט להישאר באולם ולנהל שיחה עם בעל דין כאשר בעל הדין האחר אינו נוכח.
• השופט עבר לכאורה על כלל 6 לכללים, שכן בהתבטאויותיו הרבות בגנות מר גולדנברג יש חשש כבד לדעה קדומה כלפיו, ובקבלת בקשות עו"ד לינצר בניגוד לדין ובדחיית בקשות מר גולדנברג עולה חשש כבד למשוא פנים.
• כפי שפרטנו בהרחבה, השופט הטיל במר גולדנברג את האשם להיותו בלתי מיוצג ואף טען כי מר גולדנברג נעזר מאחורי הקלעים בעו"ד, טענה מופרכת מכל וכל, בכך עבר לכאורה השופט על כלל 12(ב), הקובע כי היה עליו לעשות כמיטבו להסביר למר גולדנברג, שלא יוצג בידי עורך דין, את מהות ההליכים ודרכי ניהולם, והוא שיטתית לא עשה זאת.
• לכאורה הוכח, מכל האמור בחו"ד זו, כי השופט פעל לכאורה בניגוד לדין, הוראות חיקוק והלכה הפסוקה, בניגוד לכלל 5(א), ומכאן שעבר לכאורה על כלל 4, שכן מן העובדות עולה חשד כבד כי לכאורה השופט היטה משפט והכיר פנים.
• הוכח אפוא כי לכאורה השופט עבר אין-ספור עבירות אתיות, ונזכור כי כדי להעמיד שופט לדין משמעתי בגין עבירות אתיות אין צורך בהוכחת כוונה, אלא די בכך שהוכח שהשופט הפר את הכללים. אך ענייננו אינו בהפרת הכללים ע"י השופט סתם, אלא בכך שכל ההפרות, אשר פורטו בהרחבה בחו"ד זו, היו לחובתו של מר גולדנברג ולטובת התובעים וב"כ עו"ד לינצר. אין ספק שהתנהגויות אלו מקוממות, כפי שכינתה זאת המלומדת גביזון, ומשכך נמצא – התרופה ההולמת היא עריכת חקירה. כאשר אלו הם פני הדברים, יש לחקור ולדרוש כיצד אירע ששופט בית משפט מחוזי פועל באופן כה בלתי סביר, והאם יש לכאורה מניעים זרים שהביאו את השופט לפעול כפי שפעל.

8. החובה לפתוח בחקירה – מן הכלל אל הפרט
   • בסעיפים הבאים ננתח את התנהגותו ואת התנהלותו של השופט מנהיים על פי הכללים שנמצאו מניתוח הדין והפסיקה באשר לפתיחה בחקירה נגדו ושפורטו בפרק העיוני בנושא זה. ניתוח המעשים וההתנהגויות של השופט מנהיים במהלך המשפט, נשוא חוות דעת זו, מצביע כי השופט עבר לכאורה עבירות פליליות ברמה גבוהה של ודאות, ובוודאי גבוהה מזו הנדרשת לפתיחת חקירה נגדו[7].
   • חשד להפרת אמונים:
     • השופט נמנע מלפסול את עצמו, אף שהכיר שני עדים. אף כי, ייתכן שהיכרות, כפי שטען לה השופט, עם עד אחד אינה עילה המצדיקה פסילה או אינה סטייה מן השורה, היכרות עם שני עדים, מתוך ארבעה עדי תביעה בסך הכול, היא סטייה רבתי ומעוררת חשש כבד לניגוד עניינים. ויודגש, שאחד העדים, עו"ד בכר, היה צד מעוניין, ולכן היה מקום לשקול את עדותו היטב. הפן המחמיר נמצא הן בהימנעותו של השופט מלפסול את עצמו עקב היכרות קודמת עם שני עדים והן בכך שבעטיה של היכרות זו הוא הפריע לתובע לחקור את שני העדים הללו כדבעי בחקירה נגדית, עד כדי איונה של החקירה הנגדית. מה גם שהפירוט שמסר על נסיבות ההיכרויות הללו הוא מזערי ומגלה טפח ומכסה טפחיים.
     • לכאורה כתב השופט דברים מנותקים מהמציאות, המגיעים עד כדי שקרים של ממש לכאורה, בשלושה עניינים:
       • בהחלטתו לדחות את הבקשה לפסול אותו, הוא ציין שהוא התבקש לערוך הפסקות, ולא היא. כפי שציינו, אין כל אזכור לבקשות כאלה. ההחלטות לערוך הפסקות היו של השופט בלבד.
       • באותה החלטה, כתב השופט כי הוא העמיד את מר גולדנברג על המגבלות של היותו לא מיוצג. כפי שפירטנו בסעיף 13.10 לחוות הדעת, הדבר רחוק מהמציאות.
       • בשכתוב הנימוקים לאי הזמנתו של ח"כ בן אליעזר.
       • במתן אישור למעשה לשקר לכאורה של העד חנוך מילוא. אף כי מילוא השיב לשאלת מר גולדנברג שהוא הסכים לשמש כיו"ר לעמותת עדי עד הנצחות, מספר דקות לאחר מכן, בהמשך החקירה הנגדית, "אישר" השופט את טענת מילוא כי לא אמר את הדברים הללו, בניגוד למה שהונצח בפרוטוקול. בכך, אמר השופט עצמו דבר שקר לכאורה.
     • הקשר בין השופט ובין התובעים ו/או באי כוחם – כפי שהוצג בחוות הדעת, יש אירועים שלא ניתן להסבירם, אלא בקיומו של קשר סמוי, שהוסתר, בין השופט לבין התובעים ו/או באי כוחם. קשר זה מחזק את קיומו של הפן המחמיר הנדרש להוכחת עבירה של הפרת אמונים וקל וחומר לראיות הנדרשות לפתיחה בחקירה בחשדות לעבירה זו.
     • העדפת התובעים על פני הנתבעים, המגלה אף היא את עוצמת ניגוד העניינים שבו פעל השופט, התבטאה בסוגיות רבות במהלך המשפט, מהן נמנה את החשובות:
       • באי דרישה מעו"ד לינצר להציג תעודה רפואית כדין או למצער אישור רפואי בצמוד לבקשתו לדחות את הדיון, ובהסכמת השופט לדחייה המבוקשת, בעוד שממר גולדברג דרש תיעוד רפואי.
       • בדחיית בקשותיו של מר גולדנברג לדחות דיונים, על אף מצבו הרפואי הקשה ביותר, לעומת קבלת בקשה של עו"ד לינצר לדחות את הדיון באמתלת מחלה, שהתבטאה בכך שנטל שתי גלולות אקמול. חומרת המעשה מתבטאת לא רק בהעדפת עו"ד לינצר, אלא גם בכך שלכאורה נכון היה השופט להפלות לטובה את עו"ד לינצר גם במחיר הפרת הדין – נוהל הנשיאה בנושא בקשות לדחיית דיונים.
     • חשד לשיבוש מהלכי משפט:

ניהול המשפט על ידי השופט מנהיים מצביע כי הוא פעל לשבש את הניסיון של הנתבעים ובמיוחד של מר גולדנברג להגן על עצמו מפני התביעה ובכך שיבש לכאורה את מהלכי המשפט, שהוא עצמו ניהל. על פי הפרשנות של בית המשפט העליון, כל מעשה הנעשה בכוונה להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין ובכל דרך, מעלה את החשד לעבירה זו. מאחר שבשופט עסקינן, היודע דין ופסיקה, סביר מאד, ואף חזקה שכך הם פני הדברים, שהוא ידע שמעשיו אלו יביאו לשיבוש המשפט ולעיוות דין, בעיקר בהפרעות לחקירות הנגדיות של עדי התביעה ע"י הנתבעים. כפי שציינו בפרק העוסק בבסיס לפתיחת חקירה, אין לדרוש שבשלב זה, הגשת התלונה, ניתן יהיה לספק הוכחות לכל מרכיבי העבירה. ההוכחות המובאות כאן מספקות הרבה יותר מאשר חשדות להתנהלות לא תקינה, המצדיקות פתיחה בחקירה בגין חשדות לכאורה לשבש את הליכי החקירה. הדברים מוכחים ומקבלים ביטוי במספר עניינים:

• השופט הפריע בצורה מכוונת וגדושה, תוך הפרת הדין בצורה מודעת לחלוטין, לחקירה הנגדית של הנתבעים את עדי התביעה. החשד הוא שההיכרות המוקדמת עם שניים מתוך ארבעת עדי התביעה הייתה ברקע התנהלות פסולה זו.
• חלק מהחומרה היתרה של ההפרעות הרבות של השופט את החקירות הנגדיות של עדי התביעה על ידי הנתבעים קיבל ביטוי קיצוני בכך שהוא השיב לשאלות הנתבעים במקום התובעים, ובכך שם בפיהם תשובות.
• הקשר הסמוי, שהתגלה ונחשף כאן, בין השופט ובין התובעים ו/או בא כוחם, מבלי שהשופט חשף את הדברים במשפט עצמו, מצביע כי הוא פעל יחד עם התובעים ו/או בא כוחם נגד הנתבעים, ובכך פגע ביכולתם לנהל את הגנתם ושיבש את ההליכים. וכבר נקבע בפסיקה, כי הסתרה של דברים עונה על יסוד "המעשה" והיא בגדר עשיית מעשה, שבהגדרת עבירה זו, ואינה מהווה מחדל.
• קיפוח זכויות הנתבעים – השופט קיפח לכאורה את זכויות הנתבעים ופגע בהם חזור ופגוע במהלך המשפט כולו. זה התבטא, כאמור, לאורך כל המשפט כמפורט בחלק העובדתי של חוות הדעת, אך בעיקר ב:
  • הסכמת השופט למעשה עם ההימנעות המכוונת של התובעים מלבקש את תגובת הנתבעים לבקשות שהגישו, בטענה, שאין מקומה בהליכים כאלה ושאינם מיוצגים, לא רק מקפחת את זכויות הנתבעים, אלא אף מהווה שיבוש מהלכי המשפט, בכך שנמנע מבית המשפט לקבל טיעונים ו/או ראיות בתגובה לבקשות התובעים.
  • קיפוח האפשרות לחקור חקירה נגדית ראויה את עדי התובעים – הלכה למעשה הפריע השופט לחקירות הנגדיות את עדי התביעה, שניהלו הנתבעים, בהפסקת רצף השאלות, בהצגת שאלות אחרות, בהצגת שאלות של הבנה במקום שאלות עובדתיות, בהערות הפוגעניות בתובעים ש"הוציאו את הרוח ממפרשי התובעים" ובהפסקת החקירות הנגדיות או אי מתן הזדמנות ראויה להמשיכן.
• אי מילוי חובה רשמית ו/או הפרת הוראה חקוקה:

בחלק מהחלטותיו עבר לכאורה השופט מנהיים על שתי עבירות אלו, בכך שלא מילא אחרי הוראות כללי האתיקה לשופטים – 2007 ולא מילא אחרי נהלי נשיאת בית המשפט העליון והוראות הנוהל שהיא הוציאה. שני אלו הם דינים לכל דבר ועניין. הנחיות הנשיאה מוצאות על פי הסמכות שניתנה לנשיאי בית המשפט העליון לפי סעיף 24(1) לחוק יסוד: השפיטה, וכללי האתיקה לשופטים בתוקף הסמכות שהוקנתה להם לפי סעיף 16א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984. הדברים מתבטאים במספר החלטות או אי החלטות של השופט מנהיים, כמו גם בהתנהלותו הכללית.

• אי מילוי הנחיות הנשיאה בעניין דחיית דיונים – פעמיים הפר השופט את נהלי הנשיאה בעניין טיפול בבקשות לדחיית מועדי דיון, כאשר קיבל ללא כל תגובה את בקשותיו של עו"ד לינצר לדחות דיונים, מבלי שהאחרון ביקש את תגובת הצד השני. באחת מהבקשות לדחיית דיון, שנומקה במחלת עו"ד לינצר, לא דרש השופט מהמבקש לצרף תעודה רפואית, ואף לא אישור רפואי אחד.
• השופט הפר לכאורה הפרות רבות של כללי האתיקה. למעשה על כל צעד ושעל בניהול המשפט ובהחלטות שקיבל השופט אנו מוצאים הפרות של כללי האתיקה לשופטים. רובן ככולן של הפרות אלה היו לחובתו של מר גולדנברג ולטובת התובעים וב"כ עו"ד לינצר. לא נחזור על פירוט העבירות האתיות שביצע לכאורה השופט, אולם נדגיש כי בעבירות אלה פגע השופט לא רק במר גולדנברג אלא באמון במערכת המשפט. כאמור לעיל, אין בעבירות אתיות דרישה של כוונה, אלא די בהוכחת ביצוע העבירה האתית, כדי הביא לידי הרשעה בדין המשמעתי. כן חזקה היא ששופט סביר יודע את הדין לרבות הדין האתי החל עליו, וכאשר הוא פועל בניגוד לדין האתי באופן שיטתי, ואין המדובר במעידה חד-פעמית או בטעות, אין מקום לעבור על כך לסדר היום.

• יודגש, כי המרכיב ההתנהגותי בשתי עבירות אלו – אי מילוי חובה רשמית והפרת הוראה חקוקה, הוא של מחדל. בהימנעותו של השופט מנהיים מלדרוש מעו"ד לינצר להגיש מחדש את בקשות הדחייה, לאחר שניתנה לצד השני אפשרות להגיב ובהימנעותו של השופט מלדרוש מעו"ד לינצר תעודה רפואית כדין, עבר לכאורה השופט את שתי העבירות הנ"ל. מאחר שמדובר בשופט ותיק, אין ספק שהוא הכיר היטב את נהלי הנשיאה בדבר דחיית דיונים, ועל כן ניתן להסיק כי נמנע מלמלאם במזיד ובחוסר תום לב. העובדה שהשופט דחה פניות של מר גולדנברג לדחות דיונים או לתת לו אורכות שונות בטענה שלא הגיש תעודות רפואיות כדין, אלא הסתפק בהצגת אישורים רפואיים (אף כי מעולם השופט לא טען שהאישורים אינם אמינים), מחזקת את המסקנה שאי מילוי החובה הזו והפרת הנוהל

היו לכאורה במזיד ולא בטעות ולא בתום לב. עם זאת, נדגיש כבר עתה, שבשלב זה די בכך שהראינו כי הוא הפר את הנוהל האמור, כדי להצדיק פתיחה בחקירה, ואין לקבוע כי העדר ראיות להתנהגות במזיד בשלב כה מוקדם אינו מצדיק פתיחת החקירה.

• לסיכום פרק זה (החובה לפתוח בחקירה): החשדות המפורטים כאן הוכחו בראיות ברמה של חשד סביר לפחות ובחלק מהדברים אף ברמה של ראיות לכאורה:
  • מאחר שהראיות המפורטות כאן הן ברמה של חשד סביר לפחות, וחלקן אף ברמה של ראיות לכאורה, דולגה המשוכה של רמת הראיות הנדרשת לפתיחה בחקירה פלילית וקל וחומר משמעתית.
  • הסייגים להימנעות מפתיחת חקירה אינם קיימים כאן, שכן הראיות שהוצגו מראות שאין מדובר בתלונה מופרכת ושאין מדובר בתלונת סרק.
  • אף כי אין צורך ברמת ראיות קבילות במשפט לשם פתיחה בחקירה, הוצג כאן, למעלה מן הצורך, שמדובר לא רק בראיות לכאורה, כלומר קבילות, אלא שאף הוכח היסוד הנפשי הנדרש להוכחת המחשבה הפלילית או לפחות הונח בסיס איתן להוכחת המחשבה הפלילית, לא רק בכך שהוכחה לכאורה מודעותו של השופט מנהיים לטיב מעשיו ולנסיבותיהם (ואף כי אין מדובר בעבירות תוצאתיות, גם לתוצאות האפשריות של עיוות הדין), אלא אף הוכח לכאורה כי השופט נהג כך בזדון ובחוסר תום לב, ביודעו כי הוא מפר את הדין, המוכר לו היטב.
  • כמפורט למעלה, אף הוכח הפן המחמיר, הנדרש לפתיחה בחקירה בחשדות להפרת אמונים (אף כי בשלב זה של הגשת תלונה, אין צורך להוכיח את כל מרכיבי העבירה).
  • התנהגות השופט מהווה פגיעה מהותית בערך המוגן על ידי האיסור הפלילי מפני הפרת אמונים – שמירה על אמון הציבור במערכת המשפט.
  • מאחר שמדובר בשופט, רק פתיחה בחקירה עשויה לתקן את הפגיעה בטוהר ההליך המשפטי ולתרום לשיפור האמון במערכת המשפטית כולה, שנפגעו בצורה קשה עקב התנהלות השופט במשפט זה. כפי שכבר נאמר בעבר, לבית המשפט אין גייסות ואין משאבים כספיים, אלא אמונו של הציבור בלבד. החלטה שלא לחקור את השופט מנהיים תוביל בהכרח לשחיקה קשה באמון זה.
  • ברור מאליו, כי התנהגויותיו של השופט מנהיים ודרך ניהולו את המשפט, המעלים חשדות כבדים לביצוע עבירות פליליות והפרות חמורות של כללי האתיקה של השופטים, שנעשו בזדון ובחוסר תום לב, אינן חוסות תחת מטריית ההגנה על הרשות השופטת.
  • אף כי אין בדעתנו להתערב בערעור, אל לו למקבל ההחלטה בדבר הפתיחה בחקירה להתעלם מהנזקים שגרם לכאורה השופט לקורבן העבירה, מר גולדנברג, שהם בגובה התשלום שהורה השופט שעליו לשלם לתובעים – כאחד עשר מיליון שקלים במונחים נומינליים. אלו נזקים גבוהים, שאף הם לבדם מצדיקים פתיחה בחקירה.

9. לו היינו בוחנים כל אירוע בפני עצמו, ייתכן שניתן היה לומר כי השופט מעד מעידה חד-פעמית כאשר לא גילה מזג שיפוטי או כאשר הפר את הדין או כאשר ביצע מעשה שלכאורה מהווה עבירה אתית או אפילו פלילית. אולם שלל מעשי השופט בהתנהלותו במשך מספר דיונים שנמשכו שעות רבות, ובהחלטותיו הרבות, יוצרים כמות של "מעידות חד-פעמיות" כה רבות, עד שהסבר של כשל במזגו השיפוטי של השופט או של טעויות או של מעידות יעשה עימו חסד רב ומיותר ואינו הסבר סביר. לפנינו כמות ההופכת לאיכות ורצף ראיות המעידות כי השופט גמר דעתו בעד התובעים ונגד מר גולדנברג באופן שהשופט לא נתן לו כל הסבר.לכן, מתעורר חשד, שאינו חשד קל, להטיית משפט ע"י השופט, המעלה  צורך לחקור כיצד אירע ומדוע נהג השופט כפי שנהג במשפט זה, תוך שלכאורה העדיף בעל דין על פני משנהו באופן כה קיצוני. וכבר נפסק ונקבע כי "אין העבירה חייבת להתבטא במעשה אחד, חד פעמי, אלא יכול שתלבש צורה של דרך התנהגות המורכבת משרשרת או שורה של מעשים ומחדלים שונים" (ע"פ 236/88, אייזמן נ' מ"י, מד (3) 509).
10. ריבוי הראיות להפרות הדין, לרבות ההפרות של כללי האתיקה לשופטים[8], מהותן והשתבצותן בתוך מארג שלם, מעידות כי אין מדובר במעידות או טעויות, אלא על התנהגות מכוונת ומודעת שנעשתה בזדון ובחוסר תום לב. ראינו כבר, כי הגם שהשופט יודע ליישם את הדין בדווקנות כלפי הנתבעים בכל החלטה נגדם, הוא "מגמיש" אותו או מפר אותו כאשר הוא מחליט לטובת התובעים. חזקה כי השופט מנהיים כשופט סביר יודע את הדין, את החוק ואת הפסיקה, ולכן אין מדובר בטעויות או במעידות. למעלה מן הצורך, מוכחת בקיאותו הרבה של השופט בדין, בעיקר בדין האזרחי, בשורה של מאמרים שכתב בנושאים שונים בתחום זה. גם אם, רוב המאמרים אינם מתייחסים ישירות לסוגיות שעלו במשפט נשוא חוות הדעת, הם מוכיחים כי עניין לנו עם מלומד. להלן רשימת מאמריו (לפי חיפוש בנבו):

"לשאלת סמכותו של בורר ליתן צר מניעה זמני וצו עיקול זמני", הפרקליט, לו, 233.

"ביטול חוזה מחמת הטעייה ותוכן החוזה", הפרקליט, לז, 477.

"הכרה ישירה בפסקי חוץ מכוח החוק", עיוני משפט, ז, 703.

"הפסקת ייצוג על ידי עורך דין בהליך אזרחי", הפרקליט, לט, 607.

עניין מיוחד מעלה המאמר האחרון. מאמר זה מחזק במידה משמעותית את הראיות כי אין מדובר בטעויות כאלה או אחרות, אלא בהתנהלות מכוונת ומודעת על מנת לבצע לכאורה את העבירות הנ"ל. מסתבר שהשופט מנהיים מכיר היטב ולפני ולפנים את סוגיית הפסקת הייצוג של אדם על ידי עורך דינו. לכן, לא ניתן לייחס כל החלטה וכל קביעה שלו לחוסר ידע ומודעות, בין אם במהלך הישיבות ובין אם במסגרת ההחלטות שקיבל, אלא ככאלה שנעשו במודעות מלאה לדין ובכוונה להפר אותו, תוך כוונה מיוחדת, בזדון ובחוסר תום לב והכול כדי לפגוע בניהול התקין של המשפט ובזכויות הנתבעים. העילה היחידה שמצא מנהיים במאמרו הנ"ל, להתערבות בית המשפט בעניין היותו או אי היותו של צד מיוצג היא תקינות ההליך המשפטי. אך לא מצאנו שדווקא תקינות ההליך הייתה בראש מעייניו של השופט, אלא דווקא אי תקינות והטיית המשפט נגד הנתבעים.

11. חמור מכל האמור לעיל: אין מורא על השופט אלא מורא הדין, אולם לא על השופט מנהיים, שלכאורה החליט בניגוד לדין מספר פעמים, ובכולן החלטותיו היו נגד מר גולדנברג:
    • הוכח לכאורה כי השופט, בניגוד לתקסד"א, מנע מהנתבעים, מר גולדנברג וטוראל את זכות התשובה לבקשות שהגיש ב"כ התובעים, עוה"ד לינצר, וקיבל את הבקשות. ההלכה הפסוקה היא שרק אם הבקשות נדחות על הסף ניתן לחסוך מהמשיבים להשיב לבקשות, אולם במקרה שלנו הבקשות התקבלו בלא מתן זכות תשובה המעוגנת בחקיקת משנה.
    • הוכח לכאורה כי השופט קיבל את הבקשות לדחיית מועד דיון שהגיש עוה"ד לינצר, בלא שצירף לבקשות אלה את עמדת המשיבים, אף שחובתו של המבקש לדחות מועד דיון לצרף לבקשתו את תגובת הצד השני כנדרש מכוח הנחיות הנשיאה, וגם כאן פעל השופט בניגוד לחקיקת משנה.
    • הוכח לכאורה כי השופט פעל בניגוד להנחיות הנשיאה כאשר קיבל את בקשת הדחייה שהגיש עו"ד לינצר, אף שלא התקיימה עילת מחלה ממשית וללא תעודה רפואית כדין, ואילו את בקשות הדחייה שהגיש מר גולדנברג דחה אף שידע היטב שהמדובר הוא במחלה ממשית.
    • הוכח לכאורה כי השופט פעל בניגוד להוראת חיקוק כאשר תיקן, שינה והוסיף נימוקים להחלטתו, נימוקים שלא היו חלק מההחלטה, ונזכור כי המדובר הוא בהחלטה חלוטה שיש בה רק את שנכתב בה ולא ניתן להוסיף או לגרוע על האמור בה. גם החלטה זו, שעניינה פורט בהרחבה, ניתנה לחובתו של מר גולדנברג.
    • למעלה מן הצורך להדגיש כי הוכח לכאורה שהשופט פעל שיטתית בניגוד לכללי האתיקה לשופטים, ובעניין זה הורחבה היריעה, שכן התנהלות השופט בניגוד לכללי האתיקה לשופטים זה היא דבר המדבר בעד עצמו ומוכח מכל האמור בחו"ד זו.
    • הוכח לכאורה כי השופט הפר את אמון הציבור, בהיותו חד צדדי, בהעמידו את עצמו במצב של ניגוד עניינים לכאורה ואף בכך שקיבל החלטות במצב זה ובכך שלא כתב אמת לכאורה.
    • הוכח לכאורה כי השופט שיבש את מהלכי המשפט בכך שהפריע לחקירות נגדיות, בין היתר בהשיבו לשאלות הנתבעים במקומם של התובעים, בהציגו שאלות של הבנה במקום שאלות עובדתיות שאפשרו לעדי התביעה להתחמק מהחקירה הנגדית, בהפסקת הרצף של החקירות הנגדיות ועוד, וקיפח את זכויותיהם (כפי שפירטנו לכל אורך חוות הדעת), בניגוד לדין.
    • אי העמדת השופט מנהיים לדין עלולה להוות פגיעה קשה בערכים של שלטון החוק והשוויון בפני החוק, אשר במקרה הנוכחי גוברים על השיקול של הגנה על הרשות השופטת. מה גם, כדברי המלומדת גביזון, החלטה שלא לפתוח בחקירה מאיינת את האפשרות להחליט בסוף החקירה אם יש מקום להעמידו לדין ואם לאו. במקרה זה, דווקא אי פתיחה בחקירה עלולה להביא לפגיעה ברשות השופטת ובאמון הציבור בה.
12. אף כי כל מעשיו של השופט נעשו כמעשה שפיטה ובמהלך המשפט, ולכאורה הם חוסים תחת מתחם הסיכון הטבעי של השופט, כאשר מעשה השפיטה נעשה מתוך מניע זדוני ובחוסר תום לב, גם אם המעשה נראה תקין על פניו, אין השופט מנהיים ראוי להגנת החוק. הזדון, הכוונה ואפילו כוונה מיוחדת לעבור את העבירות וחוסר תום הלב של השופט, כפי שהוכח כאן, מנתקים את הזיקה בין מעשיו של השופט מנהיים ובין מילוי התפקיד השיפוטי. הוכח ברמה גבוהה של ודאות שאין מדובר במעשים שנעשו בתום לב או ברשלנות ושהם נעשו אגב קיומה של מחשבה פלילית. ולכן מעשים אלו אינם יכולים להיחשב "במילוי תפקידו השיפוטי" של השופט מנהיים. הראינו שהשופט מנהיים, לכאורה, ניצל את תפקידו השיפוטי הרם, באופן מכוון לשבש את מהלכי המשפט, להפר את אמון הציבור במערכת השיפוטית, להימנע מלבצע את הוראות הדין ולהפר את הוראות הקוד המשמעתי של השופטים. כפי שגם המלומד הלוי כתב, מעשה שהוא לכאורה עבירה, שנעשה תוך ניצול לרעה מכוון של תפקידו השיפוטי, בדיוק כפי שנהג השופט, אין החסינות חלה.

פרק רביעי: סיכומם של דברים

במשפט נשוא חו"ד זו, פעל לכאורה השופט פעמים רבות בחוסר תום לב ובזדון לכאוריים בניגוד להוראות חיקוק ובניגוד להלכות הפסוקות, לרבות חשד לכאורי כבד לביצוע עבירות פליליות. לו היה מדובר במקרה חד-פעמי, יתכן וניתן היה לפטור זאת בלא כלום, אולם, במקרה שלפנינו, השופט קיבל החלטות רבות בניגוד דין, וכאמור לעיל, הכמות יוצרת איכות.לא זאת אף זאת, כמעט בכל הפעמים שהשופט קיבל החלטותיו בניגוד להוראות חיקוק ובניגוד להלכה הפסוקה, החלטותיו היו חד-צדדיות במובהק לחובת מר גולדנברג ולזכות התובעים ובא-כוחם. גם אם ניתן למצוא פה ושם החלטות של השופט לטובת הנתבעים, הרי הן בטלות בששים, ובכל מקרה, כל ההחלטות החשובות והמכריעות היו לטובת התובעים. מכאן שלכאורה הוכחה שיטה אצל השופט, כשהמכנה המשותף של כל החלטותיו, שנתקבלו בניגוד לדין, ואף תוך חשד כבד לביצוע עבירות פליליות ועבירות אתיות, היה שכולן נפסקו לחובתו של מר גולדנברג ולזכותם של התובעים ובא-כוחם. מכאן שהוכחה קיומה של שיטה אצל השופט בניהול המשפט נשוא לרבות מתן החלטות ביניים ופסק דין בהיעדר, וקיום שיטה, הנגועה בחשדות כבדים כמפורט לעיל, מחייב בחינה יסודית אודותיה. אף כי איננו רוצים להיכנס בשערי הערעור שהגיש מר גולדנברג לבית המשפט העליון, לו נשמעה דעתנו, הפגמים שבהתנהלותו של השופט מנהיים לא ניתנים לתיקון על ידי בית המשפט העליון, אלא בביטול פסק הדין עצמו. אשר על כן, כעולה מן העובדות ומן ההיבטים המשפטיים, הן הכלליים והן הספציפיים, נשוא חו"ד זו, חלה במקרה זה החובה לפתוח בחקירה פלילית נגד השופט מנהיים.

 

ד"ר מאיר גלבוע

אראל גלבוע, עו"ד

[1]הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון) (סמכות חיפוש לשוטר), התשע"א – 2011. רשומות, הצעות חוק הממשלה – 584, 23.5.2011.

[2]מובאות מפרוטוקול בית המשפט בת"א 10870-12-08תובאנה בציון עמ' ושורה בלבד.

[3]ראה, למשל, את עשרות הדוגמאות של שאלות ממוקדות בחקירה ראשית המופיעות בספר: "אומנות הפרקליטות" מאת ד"ריוסףבן-אור, יונתן מישיקר ופרופ' סטיבן לובט, הוצאת נבו, 1995.

[4]הפרקליט, לט, חוב' ג, 607.

[5]שם, הערה 3, עמ' 608.

[6]שם, הערה 3, עמ' 610, ה"ש 16.

[7]נציין כי חלק מהמעשים הפסולים הרבים של השופט מהווים ראיה לכאורה ליותר מעבירה פלילית אחת.

[8]כללי האתיקה לשופטים, התשס"ז – 2007, ק"ת 6591, 5.6.07, עמ' 934.